מאידך גיסא, שאין הרדיה פעולה מותרת לגמרי כדרכה בשבת, אנו למדים מן התוספתא בשבת י"ג, ( י"ד), ח' העוסקת בדיני הצלה:

" השכיח 221 פת בתנור וקדש עליו היום מצילין הימנו מזון שלש סעודות, ואו' לאחרים בואו והצילו לכם... הרודה רודה בסכין, אבל לא במרדה".

בבבלי שבת קי"ז, ב' מובאת ברייתא זאת, ומקשים עליה מדברי תנא דבי ישמעאל דלעיל, הלא רדיה אין בה שום צד איסור, שכן חכמה היא ואינה מלאכה? ומשיבים:" כמה דאפשר לשנויי משנינן". 222 והסבר זה קשה הוא, שכן אין ברור: אם רדיית הפת בשבת איסור היא, מדוע נתירה בכלל, ואם חכמה היא, ואין בפעולה זאת איסור, מדוע יש לשנות בעשייתה, וכי נאמר לגבי כל פעולה שמותרת בשבת כי יש לשנות בעשייתה כיון ש"כמה דאפשר לשנויי משנינן"?

בבבלי שם ג', ב' שואל רב ביבי בר אביי:

" הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, או לא התירו"? משאלתו ניכר כי רדיית הפת לדידו היא איסור גמור, עד שבא לשאול אם איסור זה הוא שימנע מאדם, שרוצה שלא להתחייב חטאת על אפיית הפת בשבת, לרדותה. אבל תימה, הלא התירה התוספתא והיא הברייתא שהובאה בדף קי"ז שם את הרדייה לפחות ע"י סכין, ואם כן מה היתה בעיית רב ביבי בר אביי? רש"י שם( בד"ה" הדביק פת") רק קובע בפשטות כי רדיית הפת שבות היא, שהיא חכמה ואינה

מלאכה".

וכוונתו ברורה: שבות

=

איסור דרבנן. ויש לפרש" חכמה" כאיסור מדרבנן, כנגד פשטותה של

האימרה מן התנא דבי ישמעאל. 223

נסכם: כפי שראינו בענין תקיעת שופר, כך גם לענין רדיית הפת, המקורות השונים אינם מתיישבים בקלות זה עם זה. נראה שגם לגבי רדיית הפת היתה מסורת שהתירה פעולה זאת לגמרי(- תנא דבי ישמעאל), ולעומתה מסורת שאסרה זאת לגמרי(== כמוכח מדברי רב ביבי בר אביי). דרך שלישית הוצעה בתוספתא: פעולת הרדייה מותרת בשינוי= בסכין.

אבל בכך לא נסתיים הענין. המקורות הסותרים הללו שימשו רקע לויכוח סבוך שניטש בין הראשונים בשאלה אם ישנו איסור על רדיית הפת ולאיזו קטגוריה הלכתית יש לשייכו.

221 ברוב כתה"י:" השוכח".

222 במקור מופיע מטבע זה לראשונה בדוד הרביעי, בדברי רבא בר רב חנין( או: חנן) לענין יו"ט. כך שם, קמ"ח, א':"... א"ל רבא בר רב חנן לאביי מכדי אמרו רבנן כל מילי דיו"ט כמה דאפשר לשנויי משנינן" וכו'. ובביצה ל', א', כנראה הסוגיה כולה מועברת משבת שם( ראה ר"ן לביצה שם:" והן סוגיא מיחלפא בסוגיין דשבת בפרק השואל" וכו' וראה ר"ג עמינח, עריכת מסכתות ביצה וכו', ת"א, תשמ"ו, עמ' 118). לענין שבת מופיע ביטוי זה לראשונה, כפי הנראה, בפי רב אשי( שבת, קכ"ח, ב', אבל ספק אצלי אם המשפט כולו מדברי רב אשי אן שעלינו לומר בן פלגינן דיבורא, והסיפא פירוש היא לדברי רב אשי, עי"ש, ולענין זה באופן כללי ראה ש"י פרידמן, פרק האשה רבה בבבלי, עמ' 12 הע' 18).

223 התוס' שם בד"ה" התירו" נזהרו שלא להוציא אימרה זאת מפשוטה, אך הסבירו שהיא מדברת רק במישור דאורייתא, ובזה אומרת שאין איסור תודה על רדיית הפת, ותו לא.

-.155-