בעל חשיבות רבה. הנקודה המרכזית בערעורו על דברי הרמב"ן, היא אי הסכמתו לכך שהברייתא דתנא דבי ישמעאל, המכנה את רדיית הפת" חכמה" שאינה מלאכה, עוסקת רק באיסורים שבמישור דאורייתא, כשמדרבנן, לעומת זאת, היא סבורה לאסור את רדיית הפת, ומחשיבתו לאיסור מן הקטגוריה של איסורי

השבות:

" ולפי שאיני מסכים בכל מה שכתב הוא ז"ל(= הרמב"ן) איני כותב דבריו, שלא להאריך, ואכתוב דעתי שהוא מקצת כדבריו. הנך רבנן(= אותם קדמונים, שמנקודת המוצא של שאלתם יצא הרי"ף) הכי פרכי: ודאי רדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו, ותנא דבי שמואל 228 דאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית שהיא חכמה ואינה מלאכה לאו לאפוקינהו ממלאכה דאורייתא קאמר, דהא לא איצטריכא ליה, דכולהו מלאכות ממשכן ילפינן להו, ורדיית הפת לא הוית במשכן, וכדאמרינן בפרק כלל גדול שבק תנא דידן בשול סממנים דהואי במשכן ונקיט אופה', 229 בתמיה, אלמא דרדיית הפת לא הוית במשכן. ותקיעת שופר נמי לא אשכחן לה במשכן. ולמפטר מאי דלא הוי במשכן לא צריך מיעוטא, אדרבא לחיובי צריכינן דתהוי במשכן".

אין שום טעם, לדעתו, בהסברת הברייתא דתנא דבי ישמעאל כעוסקת במישור איסורי תורה, וכמי שבאה לומר כי אין רדיית הפת נמנית בין המלאכות. וכי מדוע נבוא לחשוב כי רדיית הפת מלאכה היא אם לא היתה כלל במשכן? 230 לכן טוען הר"ן:

-

שבות

" אלא ודאי תנא דבי שמואל הכי קאמר, כיון שהכתוב אמר כל מלאכת עבודה, 231 דמשמע מלאכה גמורה, אף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה, דאי לא תימה הכי מאי קא מקשינן להלן בפרק כל כתבי(= קי"ז, ב') אברייתא דקתני דשכת פת בתנור מציל מזון שלש סעודות, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין, דפרכינן עלה מדתני דבי שמואל, נימא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא דרבנן מיהא איכא, והתם נמי לא משנינן הכי(= כפי שהבין הרמב"ן, שלמסקנה התנא דבי ישמעאל סבור כי הרדייה איסור שבות), אלא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן, ובודאי שזה הלשון מוכיח מתוכו דרדיית הפת לאו שבות גמור הוא. ועוד דמשמע מיניה נמי דאם אפשר לשנויי בסכין משנינן ואי לא עבדינן במרדה" וכו'.

228 כדלעיל הע' 187.

229- שבת ע"ד, ב'. לפנינו בשינויי כתיב לא משמעותיים.

230 על הקשר בין המלאכות לפעולות שהיו במשכן ראה( לפי שעה): די"ד גילת, על ל"ט אבות מלאכות שבת, תרביץ כ"ט ( תש"ן), עמ' 228 הע' 19; ר"י גנק, מחלוקת התלמודים בתפקיד הלימוד מהמשכן בהגדרת מלאכת שבת, עלון שבות, גליון 132, ניסן תשנ"א, עמ' 35-65, וכן שם גליון 133 סיון תשנ"א, עמ' 56-84. על הקשר בין שבת למשכן כבר במקרא עצמו ראה מ' בובר, DIE SCHRIFT UND IHRE VERDEUTSCHUNG 1936, PP. 39, FF, וראה דבריו של מ"ד קאסוטו בפירושו לשמות פרקים ל"ט- מ', והנמקת העניין אצל מ' ויינפלד, תרביץ ל"ז( תשכ"ח), עמ' 109 ואילך, והנ"ל, בית מקרא,

שנה כ"ב( ס"ט), טבת- אדר תשל"ז, עמ' 188-193, וראה מ"ש בעמ' 166 הע' 276.

231 על הגירסה בענין הפסוק דאה הע' 187 לעיל.

- 158-