יהיה על הרודה לרדותה בשינוי, כפי שנהוג במקרים של קטגורית" עובדין דחול".

בעיית רב ביבי ב"א, כפי שמבינה הר"ן היא כזאת: רדיית הפת אמנם אינה נחשבת כלל לאיסור, והותרה כדרכה כאשר הונחה הפת בתנור לפי הכללים שנקבעו, וגם אם לא הונחה לפי כללים אלו הותרה הרדייה בשינוי לצורך סעודות היום. אך מה נעשה לה לרדייתו של אותו חוטא(- רדיית הבצק שלא נאפה), שאינה אפילו רדייה לצורך היום, האם נתירנה או לא? 234 בסיכום: לדעת הר"ן, כל הפעולות האסורות משום שייכותן לקטגוריה של איסורי" עובדין דחול" אינן קרויות פעולות של איסור בשבת, אף לא מדרבנן. פעולות אלו נחשבות כפעולות מותרות, וזאת בתנאי שיש בהן צורך היום. 235 אלא שכאשר הופרו הכללים שקבעו חכמים להתירן מתוספת כאן הוראה אחרת:

העושה אותן, מוזהר לעשותן לכתחילה בשינוי, ואם אי אפשר לו- הותרו פעולות אלו אפילו בלא שינוי. כך יהיה דינם של תקיעת השופר בשבת, שאינה איסור שבות, 236 ושל רדיית הפת. וזאת שלא כדעת הרמב"ן, הסבור כי רדיית הפת אפילו כשהונחה בתנור כדין, מבעוד יום, איסור שבות היא, והותרה רק

בשינוי.

חשוב יהיה להדגיש כאן: דברים אלו שכתב הר"ן כנגד הרמב"ן מהוים ניסוח ראשון בכל הספרות הרבנית, המגדיר במדויק מה הוא הקו המפריד בין הקטגוריה של איסורי השבות לקטגוריה של" עובדין דחול". דברים אלו שימשו אחרונים רבים, אשר באו בפסקיהם להתיר או לאסור כדרכן פעולות בשבת או יו"ט מחמת שייכותן לקטגוריה של" עובדין דחול".

גורם מאיץ וחשוב שסייע להתקבלותה של חלוקה זאת בהלכה המאוחרת היתה העובדה שהר"י קארו בשולחן ערוך 237 הכריע כר"ן, ודחה על ידי זה מן ההלכה את דעת הרמב"ן: 238

234 והיו שקישרו זאת לשאלת היתר טלטול הבצק המוקצה. הקדום שבהם: הראב"ן( ר' אליעזר בן נתן), ספר אבן העזר( הוא . ספר ראב"ן), ניו יורק, תשי"ח( פראג, ש"ע), סימן שמ"ז, דף קמ"ז ע"ב. וראה כמו כן: ר"א שפירא, אליה רבה, סימן רנ"ד, ס"ק י"ז; ד"ר מייזליש, תוספת שבת, פרנקפורט, תקכ"ז, לשו"ע שם, ס"ק כ"ט; ר"ד אורטינברג, תהלה לדוד, רנ"ד, אות ת'; יד יוסף על הלכות שבת ועירובין, יוסף יוזפא רוזנבורג, פרסבורג, תרכ"ג( ב'רביד הזהב' שם אות ז'); משנה ברורה לדי"מ הכהן, שם, ס"ק מ'. וראה הע' המהדיר לתוספת שבת מהד' רא"א אקשטיין, ברוקלין, תשנ"א, עמ' צ"ט, בביאוריו ס"ק ו'. 235 שכן כאשר אין בהן צורך היום אסורות הן לגמרי, אך בכך אין כל חידוש, שהרי כל פעולה של הכנה משבת לחול אסורה. כך מוסברת בעיית רב ביבי ב"א, וכן מסביר הר"ן בהמשך מדוע אסורה התקיעה בשופר כאשר אין בה צורך כלל. ראה ההע'

הבאה.

236 ומשום כך, מסביר הר"ן," מתעסקין עם התינוקות כדי שילמדו ואפילו בשבת, ואי הוו שבות גמור לא שרינן ליה במקום מצוה, דבשופר גופיה אמרינן( ראה לעיל הע' 185) כל שהוא צורך היום מותר כדרכו, וכל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי". לדעת הר"ן אכן מוסברת העובדה שתקיעת שופר נאסרה מחד במקורות מסויימים(= שלא לצורך היום), והותרה מאידך במקורות אחרים(= לצורך), אבל דבריו מעיקרם תמוהים, שכן רב יוסף מכנה בשבת קי"ד, ב' במפורש את תקיעת השופר איסור" שבות". מקור זה הינו מתאים לקביעת הרמב"ן הנ"ל, וכן לדברי הרמב"ם, שופר, ב', ו', המגדיר את איסור התקיעה בשבת כאיסור שבות. והתמיהה גדלה יותר כשאנו רואים כאן את הר"ן כשהוא מעיר, שדעת הרמב"ם כדעתו (=" וכן נראה לי מדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות שבת", וראה מ"ש בעמ' 101-102), ושלא כדעת הרמב"ן. ושמא סבר הר"ן כי לעיתים מכונים איסורי" עובדין דחול" איסורי" שבות", על אף שאינם- כלשונו-" שבות גמור". אך דוחק הוא, שהרי הבאנו לעיל את דבריו בהם אומר הוא במפורש" ודאי רדיית הפת תקיעת שופר לאו שבות נינהו". 237 או"ח, רנ"ד, ה'.

238 וראה רמ"ך המובא בכס"מ על הרמב"ם שבת, ג', י"ח. תופעה זאת מעניינת משום שהשו"ע מכריע כן כנגד רוב דעות. וראה גם אליה רבא, שם, ס"ק י"ד, שאכן בא לחלוק על השו"ע מסיבה זו, וראה די"מ הכהן בשער הציון שם ס"ק ל"ה.

- 160-