המנוחה והטרחה בשבת ויו"ט- מקורות ראשונים ואחרונים

המנוחה מן הטרחה והעמל בשבת ויו"ט מקורות תנאיים ואמוראיים ובירור עמדתו של הרמב"ן כנגד

עמדת ראשונים אחרים

-

שלא כבספרות החיצונית, כפי שהכרנוה לדוגמה אצל פילון, 243 אין ההלכה מטילה דגש על האיסור שבעצם היגיעה בשבת. 244 ההלכה אוסרת כל פעולה שהיא מל"ט אבות המלאכה או תולדותיה, וכן גזרות שגזרו חכמים על פעולות אחרות, אך לא מצינו כי הפרת המנוחה(= טרחה) תהוה עקרון מרכזי בולט ביצירת הלכות שבת. 245 אמנם בדברי אגדה מצאנו מאמרים מפורשים המצביעים על כך שיום השבת צריך שיהיה מוקדש למנוחה, ולא רק ע"י המנעות מעשיית ל"ט המלאכות ותולדותיהן. כך למשל בשמות רבה: 246 "... עשה להם משה כך ותקן להם את השבת לנוח".

או דברים רבה( ליברמן) פרשת דברים( עמ' 17):

" מהו לרוץ בשבת, כך שנו רבותי' אין רצין להיות עמלים בשבת, וכל מי שהוא רץ בשבת מחלל את השבת, שלא ניתנה השבת אלא לנוח בה... שנא' ימים יוצרו ולא אחד בהם 247... א"ר לוי זה יום השבת, ונתנה הקב"ה לישראל שיהיו נחים בה" וכו'. 248 לעומת זה, בפרקי דר' אליעזר פרק י"ח: 249

243 ראה לעיל עמ' 138 בהע' 127. 244 על" טרחה" כגודם בהלכות שבת ראה להלן.

245 רח"ד הלוי במאמר שהקדיש לנושא זה( איסורי מלאכה- מנוחה וקדושה, קובץ תורה שבעל פה, כינוס כ"ג, ירושלים, תשמ"ב, עמ' כ"ח- ל"ה), טוען כי איסורי המלאכה תפקידם" לשוות ליום השבת את אפיו כיום מנוחה". אבל אינן מביא לכך אף לא ראיה אחת מן המשנה או התלמוד. הסתמכותו היא על פרשני ימי הבינים( שאף אותה יש לבקר), על דברי הרמב"ן בפירוש התורה ועל דברי ה"חתם סופר" המאוחרים.

246 מהד' ד"א שנאן, ירושלים, תשמ"ד, פרשה א, עמ' 111. כך ברוב כתבי- היד, ברם יש בכת"י שחסרה תיבת" לנוח" ראה הע' שנאן שם לשורה 4.

247 תהלים, קל"ט, ט"ז.

248 וראה תורה שלמה, רמ"מ כשר, ט"ז, ניו- יורק, תשט"ו, עמ' פ"ד, אות ר"פ; פסיקתא רבתי( דמא"ש) פרשה י"ד.( דף נ"ז, א'), שגם פרה של ישראל" למודה לנוח בשבת"( וראה, כמו כן, מנורת המאור אלנקוה, ח"ג, עמ' 606:" גדולה שבת שנתנה הקב"ה למנוחה לישראל ואפילו לבהמתן" וכו'). וראה תודה שלמה הנ"ל, י"ט, ניו- יורק תש"ך, עמ' קצ"ב, בהע' לאות קנ"ח; וכן שמות רבה ה', כ"ב:" לפי שהיו נוחין בשבת"; ב"ר, תיאודור אלבק פרשה י"א, עמ' 94:" כל ימות השבת אנו נדונין ובשבת אנו נינוחין" וכו'; וכן שם, פרשה י', עמ' 86:" ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן ונחת שלוה והשקט" וכו'; תנחומא, ראה, סימן י"א" והשבת נתנה לעונג לקדושה ולמנוחה" וכו'. וראה מדרש תנאים לדברים( ה', י"ד):" גדולה היא השבת שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו, שהרי ברא את עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, וקרא את בריאת העולם מלאכה, שנא' ויכל א' ביום השביעי מלאכתו" וכו'. כאן מושוה איסור המלאכה, שהטילה התודה, עם העמל והיגיעה שנאסרו, ובא המדרש לומר כי על אף שהקב"ה אינו נצרך לעמל ויגיעה כדי לברוא את העולם בכל זאת כינה את מעשיו" מלאכה"(= שפירושה עמל ויגיעה) מתוך חיבת המלאכה. ומתוך כך למדנו ש"אסר בה את המלאכה" היא מלאכת עמל ויגיעה של ימי החול אצל האדם.

249 דפו' וורשא, תש"ו, מ"ב, ב'. אין אני נכנס כאן לשאלת זמנו של מדרש זה. שכן כפי שאפשר להניח שעורכים מאוחרים

עיבדו כאן רעיון קדום, אפשר גם להניח, באותה מידה של סבירות, כי הוסיפוהו משלהם.

- 162-