מעתה, כך הוא טווה את חוטי טענתו: מדרשת רב אשי אנו למדים כי ביו"ט ישנו צווי עשה של שביתה," והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה".

ומן המכילתא דר"י אנו למדים כי ישנם איסורי תורה שנצטוינו עליהם בעשה ביו"ט, והם אינם נמנים על איסורי המלאכות ותולדותיהן, והם" דברים שהם משום שבות". אמנם בכדי להעמיד את מדרש ההלכה הזה כפשוטו, על הרמב"ן להתגבר על מכשול חמור העומד לפניו, שהרי" שבות בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, 303 והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות' של דבריהם, מנין שיהו אסורין מן

הכתוב"?

הרמב"ן מבין היטב כי לא נכון יהיה לאנוס, מאידך, את המדרש בטענה כי הוא אסמכתא בעלמא, שכן " דרך האסמכתאות לשנות שהם מן התורה, לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה". כלומר, אם אכן זו אסמכתא בעלמא היה עליה להיות מנוסחת" דברים שאינן מלאכה מנין" וכו'. אבל אי אפשר לשאול: שבות- שהיא מדרבנן, מנין שהיא מן התורה.304 לאחר מכן הוא מביא את דברי המכילתא דרשב"י, שבהם אכן נעדר הכינוי" שבות" לאותן פעולות, והן מכונות" מלאכה שאין חייבין על מינה , מה שיכול לחזק את טענת הרמב"ן כי המדובר באיסורי תורה. 305

חטאת", המסקנה המתבקשת מן הדברים שטען עד כאן הרמב"ן, הינה בעלת משמעות רבה ביותר. פירוש הדבר הוא, שאין התאמה בין ה"שבות" הנזכרת במכילתא דר"י שהיא בודאי קטגוריה של איסורי תודה, לבין" שבות" שבמשנה ובבבלי, שהיא קטגוריה של איסורים מדרבנן. מסקנה זאת אכן מרתיעה את הרמב"ן, והוא נראה כחוכך בדבר:" ואע"פ שאלו הברייתות(= שבמכילתא דר"י, המכנה איסורים אלו " שבות", ושבמכילתא דרשב"י, המכנה אותם" מלאכות שאין במינן חטאת") חלוקות בלשונן ובמדרשיהן, שמא לדבר אחד נתכוונו, להביא אסמכתא לשבות דרבנן". אבל הרמב"ן מתחזק בדעתו שוב, ומחליט כי אין ספק שפירוש" שבתון" שבתורה הוא" שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל", והיא מצוות עשה שמן

שמן שרפה ביו"ט, ומשיבים בדרשות שונות משל החכמים שנזכרו. בסופו של דיון זה מובאת הצעתו של רב אשי הנ"ל. וברור שאם היו סבורים אותם חכמים כי ביו"ט ישנו עשה, של שביתה לא היו נזקקים לכל הדרשות שהעלו, שכן עשה ול"ת דיו"ט ידחה את העשה של" והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו"( שמות י"ב, י')( אלא"כ נרצה לומר כי כלל הגיוני זה לא היה מוסכם עליהם). וראה תוס' ישנים שם כ"ה, א' ד"ה" ה"ל יו"ט" המניחים אכן כך, כי לכל שאר האמוראים פרט לרב אשי" יום טוב לא תעשה הוא" בלבד. ומעניין לציין כי בפירוש ר"ח העתיק דעות כל האמוראים הנ"ל חוץ מרב אשי! וראה גם מכילתא דפסחא, בא, ו', ד"ה" ולא תותירו ממנו עד בקר", הו"ר עמ' 21-22, ובהע' המציינות למקבילות שם. והשוה גם למש"כ בהע' 287 לעיל.

,

3) ועוד, שאין לנו גם בטחון גמור כי רב אשי עצמו סבר כך( שביו"ט ישנו עשה של שביתה הנדרש מן המילה שבתון), שכן אפשר בהחלט שבמקור לא אמר רב אשי את דרשתו אלא לענין שבת, ודרש" שבתון" או" שבת שבתון" כדי ללמוד מכך שישנה גם מצות עשה של שביתה בשבת, והעורך הבין כי כשבת כן יו"ט, והוסיף את המילים:" זהוה ליה יום טוב עשה

ולא תעשה" וכו'. 303 כך עולה מן הבבלי בברור, דאה מ"ש בעמ' 121.

304 לרוצים להבין דרשות אלו שבמדרש ההלכה כפשוטן, הוא אומר בפירושו לשמות י"ב, ט"ז, כי הדרשות הללו שבמכילתא " מטעות(= שנראה מהן כאילו איסורים אלו מדאורייתא הם) ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא". אך כאן הוא עצמו סבור כי יש להבין דרשה זאת כפשוטה, וראה ביקורתו של הר"א מזרחי שם על הרמב"ן, שאינו יודע מנין לו לרמב"ן שאלו הדרשות הינן אסמכתאות בלבד. וראה דבריו של הרמב"ן על כך ביתר בהירות בנוסת

דרשתו לראש השנה, כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, ת"א, ירושלים, תשכ"ג, עמ' רי"ז- י"ח. 305 וראה הע' 150 לעיל, וכן מפנה הרמב"ן לספרא אחרי, ז', ז' וראה מ"ש בעמ' 222 הע' 11.

- 171-