התורה:

" והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרוזים והעמל בעשה הזה, ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה".

על קטגוריה זאת של איסורים מדבר לפי דעתו הנביא 306 כשהוא מורה להזהר" מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" בשבת. 307

יש איפוא, קטגוריה אחת של איסורי שבות=" שבתון", של איסורי תורה על פעולות המצריכות מאמץ וטורח, ובאלו עוסקות הברייתות שבמדרשי ההלכה, אבל יש גם- לדעת הרמב"ן- קטגוריה אחרת הקרויה " שבות", והיא של איסורי חכמים שנגזרו אף על מעשים בודדים שאין בהם יגיעה רבה. 308 דוגמא לדבר

306 ישעיה נ"ח, ג'.

307 וראה עוד ע"ב בהרחבה להלן עמ' 188-194.

308 הגזירה על אותם מעשים יכול שתנבע מן הצורך למנוע ע"י מעשים רבים כאלו הפרה של צו התורה על ה"שבתון". אך אפשר גם שחכמים אסרו מעשים אלו כדי לגדור ולהגן מפני עבירה על אחת מן המלאכות או תולדותיה, וראה בדיון להלן מעמ' 177 ואילך. די"ז גילת במאמרו הנ"ל( עמ' 169, הע' 292)" להשתלשלותם של איסורי השבות" וכו' העלה את השאלה: מה יגדיר במדויק את המעבר מאיסור תורה לאיסור חכמים בפעולות השבות, והוא כותב.( שם, עמ' 13-14):" המקום היחיד שנתקלתי באבחנה כל שהיא בנדון הוא בשו"ת חתם סופר, חלק חושן משפט, בהשמטות, סימן קצ"ח... החתם סופר מוסיף אמנם נמצא בדברי חכמי התלמוד כי מקח וממכר בשבת אסור רק מדרבנן' אולם- הוא כותב- זהו רק באקראי' כלומר, אדם הלוקח, הקונה מחברו דבר מאכל או שום דבר בארעי ואקראי אינו בכלל דברי נחמיה החמודים' בפרק י"ג שהזהיר את הרוכלים ואת המוכרים כל ממכו' אם תשנו יד אשלח בכם', ודינו כמי שעובר על איסור דרבנן בלבד. אבל הקובע מקח וממכר ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר הדי הוא מחלל שבת בפרהסיה'".

אמנם יש להעיר על כך, כי במקום אחד משכלל החתם סופר הגדרה זאת. בתשובה שנדפסה בשו"ת חת"ס, אבהע"ז, ח"ב,

סימן קע"ג( התשובה משנת 1837, ואולם תאריך משלוח התשובה הקודמת, אותה ציטט גילת, לקהילת וורדיין, לא נודע לנו בודאות, ראה מ"ש ע"כ בעמ' 200 הע' 427 כנגד י' כץ הקובע כי תאריך התשובה הנ"ל הוא 1829. אם כי על פי דברינו כאן יש להניח, אכן, שהתשובה לקהילת וורדיין נשלחה לפני התשובה שבחלק אבן העזר) הוא כותב:"... אבל יש להסביר עפמש"כ(= על פי מה שכתב) רמב"ן בנימוקי חומש פ'(= פרשת) אמור, דכל דאושי מילתא אפי' אינו מלאכה כלל אסור מן התורה משום שביתה ולמען ינוח, והנושא משא על כתיפו בעיר מוקף חומה כל היום, או פותח חנותו ויושב ושוכר פועלים, ואינו עושה מל"ט מלאכות, מ"מ(= מכל מקום) עובר מן התורה על למען ינוח ושבות, כי אין זה שביתה ומנוחה, יעוי"ש(= יעויין שם), וצ"ל(= וצריך לומר) הא דמקח וממכר אסור משום שמא יכתוב מדרבנן היינו באקראי ובצינעא, אבל לפתוח חנות וליקח ולמכור אסור מן התורה" וכו'. בהגדרה זאת שלפנינו אנו רואים כי החת"ס סבור שאין די שפעולה זאת תיעשה באקראי כדי להגדירה כשבות שמדרבנן, אלא צריך שתיעשה בצינעא ולא בפרהסיה, שכן בפרהסיה נחשבת פעולה זאת לאיסור תורה. וכפי שהוא ממשיך להסביר:"... הנה בכל המלאכה האסורה מה"ת(= מהתורה) איכא בפרהסי' ב' איסורים א' המלאכה גופא, שני איסור דאושי מילתא ועובדא דתול" וכו'. הרי ברור שלדעת ה"חתם סופר" כוונת הרמב"ן לומר שכל מלאכה הנעשית בפרהסי' יש בה שני איסורי תורה(!), האחד: האיסור לעשות את המלאכה עצמה, והשני: להפר את הצו לשבות בשבת. ואולם, הפרת הצו מתקיימת רק כאשר נעשית מלאכה זאת בפרהסיה. על הקשר בין" עובדין דחול" ועשיית הפעולה בפרהסיה ראה עוד מ"ש בעמ' 185-188.

עוד יש להעיר על דברי די"ד גילת שלא מצא כל התייחסות לשאלה הנ"ל פרט לדברים שבתשובת החת"ס הנ"ל, כי בענין זה התחבט הרא"י זסלנסקי בספרו פחד יצחק, ירושלים, תש"ט, עמ' ל"ט, וכתב כי לא מסתבר שכוונת הרמב"ן היא לעבודה הנעשית כל היום דוקא, והעיר על כך הר"ע הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי, חלק ה', ירושלים, תשי"ח, סימן מ"א:" לא ידעתי מדוע נתחבטו בזה, שהרי הרמב"ן כל דבריו הם הם הנאמרים ע"ד המכילתא דרשב"י, שאמר מנין שאין עולים באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה וכו' ת"ל כל מלאכה... ומזה למד הרמב"ן שנצטוינו מה"ת להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינם מלאכה, ע"ש. ומכיון שעיקר לימודו זה הוא מאין עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה מבואר הדבר דהלימוד הוא באותה הדוגמא של הרכיבה ע"ג בהמה ועלייה ע"ג האילן, דאפי' בשעה מועטת כל שהוא עלינו שלא לטרוח ולהיות

במנוחה".

- 172-