הוא נותן מענין חול המועד, עליו נאמר במכילתא דר"י דלעיל שאין בו משום" שבות", והכוונה, לפי פירושו כעת, ל"שבות" שמדאורייתא, בה בשעה שהתלמוד הבבלי 309 מביא ברייתא:" ת"ר מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לנכרי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה", 310 והרמב"ן מניח שיש לקשר זאת לכלל המופיע במקומות אחרים בבבלי בענייני שבת 311 כי" אמירה לנכרי שבות", ואם כן אוסר הבבלי בזה בחול המועד" שבות" אחרת," שבות" שנגזרה מדרבנן, ושונה היא מן ה"שבות" שבתורה בכך שאוסרת היא גם דברים שאינם כרוכים בעשייה מאומצת, כגון אותה אמירה לגוי 312 313 כדי לתאר ביתר פירוט מה הוא אופיין של אותן פעולות שנאסרו מן התורה מחמת שבות מציג הרמב"ן את התמונה הבאה, אשר היתה יכולה להיות מציאותית אלמלא גדרה אותה

התורה בצו ה"שבות":

" שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות 314 ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה דלתות יהיו נעולות בלילה 315 יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל

ומצאתי תנא מסייע לדברי הר"ע הדאיה בהע' קצרה שנדפסה בשו"ת חת"ס, ח"ב,( יו"ד), סימן ש"ה:"... הרי שנים עומדים, א' טעון עליו משא אבנים כבד מאוד, אשר כיוצא בו ודאי עבודה קשה הוא, וחבירו עומד בצדו, אך חוץ למחיצה ובידו כגרוגרת פת, אלא שעובר ד' אמות ברה"ר(= ברשות הרבים), וזה הולך במשא אבנים שלו לפנים ממחיצה, זה חייב וזה מותר לכתחילה לולי עובדא דחול". 309 מו"ק, י"ב, א'.

310 בבבלי נראה שגם הסיפא הינה חלק מן הברייתא, אבל בירושלמי מו"ק ג', ד'( פ"ב, א') מופיעה ברייתא זאת מבלעדי

הסיפא,

311 ראה לעיל עמ' 140-141.

312 רי"ד גילת מבין במאמרו הנ"ל, בעמ' 12, כי" בפירושו על התורה סתם הרמב"ן ולא פרש כיצד ליישב את הסתירה שבין דבריו בבאורו על התורה לסוגיות התלמוד(= המכנות איסורי דרבנן" שבות"), ובין דבריו האחרונים(= בפירוש התורה) לדבריו הראשונים בהשגותיו על הרמב"ם". את החלוקה שבין איסורי דרבנן שאינם עוסקים בטרחים הקשורים בעשייה המונית, אלא במעשים בודדים, ובין איסורי התורה ממש, הוא מבין רק מדבריו של הרמב"ן בדרשתו לראש השנה, שנאמרה סמוך לפטירתו בענו בשנת 1269. ברם, לדעתי אין ספק שלכך נתכוון הרמב"ן כבר בפירושו לתורה כאן, וכי אין אפשר להבין אחרת את סיום דבריו בפירושו לתורה, בו הוא מפריד בין" שבות" מדאורייתא( שיש בה טורח) בחול המועד, ובין אמירה לגוי שהיא שבות של דבריהם ואין בה טווח? וכל המשנה את דבריו בדרשתו לר"ה ולדבריו כאן בפירוש התודה יראה שאין הם אלא גירסאות שונות של אותו ענין בשינויים קלים. ולפיכך אין גם לקבל, לדעתי, את מסקנתו של רי"ד גילת שם( עמ' 13):" לפנינו איפוא שלושה שלבים בשיטת הרמב"ן. תחילה היה סבור הרמב"ן שכל השבותים הם דרבנן, כפי שמפורש בהשגותיו על ספר המצוות. לאחר מכן הכריע בניגוד לזה, וקבע שאיסורי שבות מקורם ויסודם בדאורייתא. ולבסוף מצא דרך בינים, היינו אף על פי שחובת השביתה הכללית בשבת אכן היא מן התורה והמבטל את השבותים עובר על איסור דאורייתא, הרי איסור של כל שבות בודד אינו אלא מדרבנן". כאמור, לדעתי, רק נכון לומר שהרמב"ן חזר בו בזקנותו מן הדברים שכתב קודם לכן בהשגותיו על ספר המצוות. בהשגותיו עדיין לא הבחין בקיומם של שני מיני שבותין( ראיה נוספת אפשר להביא לכך מן העובדה שאין הרמב"ן מונה בהשגותיו לספר המצוות את מצוות העשה של המנוחה מפעולות אסורות שאינן מלאכה), ומאוחר יותר עמד על כך כי יש' שבות' דאורייתא ויש דרבנן.

מובן שעל פי זה יבאר לנו הרמב"ן עתה, שהנאמר בבבלי( ראה לעיל הע' 291) כי גזרת מוקצה היא מנחמיה בן חכליה ובית

דינו- קביעה זו מכוונת רק ל'שבות' שמדרבנן. 313 מבין האחרונים שהראו כי במקצועות הלכה נוספים קיים עקרון דומה, ראה: ראי"ה קוק, שבת הארץ, ירושלים, תשי"א, פרק א', סעיף ד', ושם קונטרס אחרון, עמ' ק"ג- ק"ה( דבריו הובאו אצל די"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 97 הע'

.( 36

314 בדרשת הרמב"ן לר"ה, בתוך כתבי הרמב"ן מהד' שעוועל, עמ' רי"ח הגירסה:" המתכות". 315 ראה רש"י עירובין ו', ב', ד"ה ירושלים.

- 173­