משא יביאו בי"ט, 316 ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו, ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה התורה שבתון', שיהיה יום

שביתה ומנוחה, לא טורח".

יש לשים לב לתפקידם של הדברים החשובים הללו מבחינה הסטורית לענין השתלשלות הלכות שבת. עד לניסוחו החד משמעי של הרמב"ן לא יכולים היינו למצוא אפילו מקור הלכתי ברור אחד שיטען כי ישנו איסור תורה על טרחה ויגיעה בשבת ויו"ט. הרמב"ן מבצע כאן איפוא בעצם מהפך לא קטן בתפיסתן הבסיסית של הלכות שבת ויו"ט( ויש לשים לב גם לעובדה שאינו ניתלה כלל במי מן הגדולים שקדמו לו, גאונים או ראשונים). 317 אם קודם לכן היינו סבורים לתומנו כי עיקרן של הלכות שבת הינו אבות המלאכות ותולדותיהן, הרי אנו רואים כעת כי השלד של הלכות שבת אינו מבנה אבות המלאכות(" לא תעשה מלאכה") אלא צו ה"שבתון"- שעד רב אשי שבבבלי כלל לא ידענוהו, וגם אחריו אין הוא מוסבר כצו האוסר את הטורח והיגיעה! 318 עתה נבדוק אחד לאחד באילו איסורים פרטיים עוסק הרמב"ן בתיאורו הספרותי דלעיל: 1.מדידה ושקילה 2.מילוי חביות 3.נשיאת משאות 4. שימוש בבהמה להובלה 5.מקח וממכר. לפחות לגבי איסור השקילה כבר ראינו 319 כי הסוגיה בבבלי ביצה כ"ח, א' וכ"ט, א' מבינה שטעמו של איסור השקילה הינו משום" עובדין דחול". ונראה שהרמב"ן סבור כי אין זה סותר את הדברים שהוא מעלה כאן, שכן אין הוא דן כאן בטעמו של מעשה פרטי זה או אחר, שיתכן כי נאסר ע"י חכמים( וזו קטגוריה אחרת, שאינה נגזרת מ'שבתון שבתורה, כפי שאמרנו לעיל) מסיבה אחרת, אלא רק בתמונה הכוללת של אותם מעשים, שבעשייתם ההמונית עלולים לפגוע בשביתת שבת ויו"ט. משום כך גם אין קושי לרמב"ן מן העובדה שאיסור השימוש בבהמה מנומק בבבלי( ביצה ל"ו, ב') כגזירה משום שמא יחתוך

316 ע"פ נחמיה י"ג, י"ט.

317 וראה ניסוחו החריף של ר"צ הכהן בקונטרס שביתת השבת( הנ"ל עמ' 167 הע' 281) בעמ' 70:"... בעיקר הדבר שבא הרמב"ן לחדש הלכה ומצוה בפי' המקרא מדנפשי', מה שלא נמצא לו שורש בדרז"ל(= בדברי רז"ל) צל"ע זו מנין לו. ואם באנו לפרש המקראות בסברת הלב יבואו לנו הרבה הלכות מחודשות, וכ"א(= וכל אחד) יפרש כרצונו. וזהו שיבושן של הקראים, ואנו אין לנו אלא מה שפי' לנו רז"ל בקבלה מפי השמועה. ואף שבנה יסודו ע"ד המכילתא הנה לשון המכילתא סתם ד'(= יש לפענח קיצור זה: דברים) שהן משום שבות, ולא נזכר טרחים גדולים, ומשמע דבכל שנותין דרבנן קאמר" וכו'( וראה עוד מ"ש בעמ' 183-188).

ראה עוד בענין זה תמיהתו ותשובתו של אחד מגדולי האחרונים, הרי"ש נתנזון, שו"ת שואל ומשיב, מהדורה א', ח"ב, סימן ס"ט:"... התורה אמרה שלא יעשה מלאכה וגם ינוח, ואיך אפשר דמלאכה לא אסור[= אסורה] רק בשביל דמצווה על שביתה, והרי השביתה אינו רק עשה והמלאכה הוא אסור בכרת ומיתת ב"ד. וצריך לומר דמכל מקום תכלית המלאכה הוא רק בשביל שאינו נח ושובת, ולכך כל שעשה מלאכה הוא מבטל השביתה ביותר ואסור" וכו'. 318 להיפך, מן הסוגיה הנ"ל נראה כי רב אשי סבור כי הן ה"שבתון", כמצוות עשה, והן הלא תעשה( כל מלאכה) עסוקים שניהם באזהרת המלאכות, זה מן הפן האקטיבי וזה מן הפן הפאסיבי, שכן בא הוא לומר שיש באותו ענין גם עשה וגם לא

תעשה, ואין מדובר במצוות שעוסקות בשני עניינים שונים.

319 עמ' 62-63.

- 174-