דמאהל ארעי מיהת לא נפיק. ול"ג דאביי משום אהל ארעי אסר להו, משום דא"ל רב

יוסף חייב חטאת אמר איהו דליכא אלא שבות בעלמא, דהיינו עובדין דחול" וכו'. 329 בדברי אביי שבתלמוד נזכר רק" שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". רש"י, כדרכו- ועמדנו על כך באריכות לעיל- מזהה ביטוי זה עם הקטגוריה של איסורי" עובדין דחול". להבנת רש"י זו קטגוריה נפרדת של איסורים, שאינה תלויה ב"גזרות שמא" של שאר איסורי השבות. האופי הסקולארי של הפעולות הללו הוא זה, שלדעת רש"י, מהווה גורם בלעדי לאיסורן. אך הרמב"ן, המסכים עם רש"י לזיהוי העקרוני שבין " שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" ובין הקטגוריה של" עובדין דחול", חלוק עליו בכך, שלדעתו בכינוי זה בא אביי בעצם רק לומר שיש לפנינו איסור דרבנן, ותו לא.

לתפיסתו הלשונית של הרמב"ן במקורות התלמוד, הבא לומר על איסור מסויים שהוא" איסור דרבנן" ושאינו איסור תורה, יכול לומר זאת בכמה דרכים שוות לחלוטין. יכול הוא לומר שזהו" איסור שבות", או לומר שאיסור זה נגזר כדי" שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", או לומר שזהו איסור משום" עובדין דחול", ועל כולם ניתן יהיה לומר: היינו הך.

משום כך בא הרמב"ן לחלוק על רש"י, ולהסביר כי כוונת אביי בדבריו כנגד רב יוסף היא רק לומר שאיסור תליית המשמרת הוא מדרבנן. ואכן, לדעתו, שלא כרש"י, אביי סבור שטעמה של הגזירה שנגזרה על איסור זה הוא" משום אהל ארעי", כלומר משום מלאכת בונה. 330

הרמב"ן יוצר איפוא זיהוי ברור בין הביטויים" שבות"" עובדין דחול" ו"שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", שהם, להבנתו, סינונימים. כינויים שונים של אותה קטגורית איסורים מדרבנן. 331

ובדפוס ראשון" אוצר נחמד", ורשא, תרי"ח, הנוסח:" דסבר לה דרך חול" וכו', וזה, כמובן, אין לו שחר. 329 אגב כך אעיר, בקשר לשאלת הרמב"ן בעניין היחס בין הסוגיה הפותחת של משנת המסגרת הנ"ל ושאלתה:" השתא לר"א אוסופי על אהל ארעי לא מוספי' למיעבד לכתחלה שרי" בה התקשה הרמב"ן- נראה כי אכן סוגיה פותחת זאת אינה מכירה את דברי אביי, ובאה ממסורת של בית מדרש אחר. פתרון זה לבעיה מגדיר הרמב"ן במילותיו שלו:" ויש לדחוק דסוגיין דלעיל בשיטה דר' יוסף אתמר" וכו'.

330 כנראה הבין הרמב"ן כי אפשר לכנות איסור זה גם" דרך חול", משום שדרך בנין דגילה היא דרך חול. 331 וראה ר"א בורנשטיין, אגלי טל, פיעטרקוב, תרס"ה, מלאכת מעמר, ס"ז אות י' שכתב:"... ואמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכ'(= וכתב הרמב"ן דאביי משום אהל ארעי אסר ליה ומשום דאמר רב יוסף חייב חטאת אמר איהן דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדין דחול, הנה דאיסור שבות אמר בלשון שלא יעשה בדרך שהוא עושה בחול"

וכו'.

אלא שאי אפשר, לענ"ד, להסכים עם הצעתו שם להשוות בין דברי הרמב"ם בענין זה עם דברי הרמב"ן הללו. שכן לרמב"ם אין איסורים אלו נגזרים אלא לצורך שמירה על ל"ט המלאכות ותולדותיהן, ואין כאן כל קשר ל"עובדין דחול" במובן של פעולות סקולאריות( וראה לעיל עמ' 75-112), ואילו לרמב"ן להיפך, כל איסורי שבות נגזרו מחמת היותן פעולות סקולאריות, זאף אלו שהן משמרת למלאכות, כמו המלאכות עצמן, לדידו, הינן פעולות סקולאריות בפוטנציאל, ולכן נאסרו, ואף ה"אגלי טל" עצמו שם לב שם שאי אפשר להשוות כאן את כל דברי הראשונים, שכן בסיום דבריו שם הוא מעיר:" אך יש מקום עיון בדברי הרמב"ן האלו שכתב דשבות היינו עובדין דחול, ובחידושי הר"ן הביא דבריו ולא חלק עליו, וברין שעל הלכות הרי"ף ריש שבת גבי רדיית הפת כתב דשבות חמוד מעובדין דחול". אמנם בעיה זו אינה קשה, שכן החידושים המיוחסים לו"ן על שבת אינם לרבינו נסים ב"ד ראובן, וראה להלן עמ' 179 הע' 338.

גם רא"ת נאה, קצות השלחן, חלק ח' ירושלים, תשי"ד, עמ' ק"ב, שם לב כי אי אפשר להסביר את עמדת הרמב"ן בגישה המקובלת, והוא מציע דרך מעניינת להסבירו:" אחר העיון נראה דגם הרמב"ן דפרק תולין הוקשה לו על אביי דאיסור אהל אדעי קרי ליה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, לשון השייך לעובדין דחול, ולכן האריך לתרץ זה דמשום דשמע דאמר רב יוסף תלה חייב חטאת והחמיר בזה מאוד בא אביי כנגדו לסתור דבריו דאין האיסור חמור כל כך, ולכן תפס אביי

- 176­