ראוי לשים לב לנקודה חשובה נוספת העולה מדבריו של הרמב"ן כאן: אם אין אנו מודים בקיומן של קטגוריות נפרדות" שבות" ו"עובדין דחול" כדברי רש"י, הרי שהולך ומיטשטש אצלנו הגבול שבין פעולות שנגזרו מחמת קרבתן למלאכות ובין פעולות שאיסורן בא אך ורק מחמת היותן פעולות סקולאריות. ונראה לי שזה מאפיין חשוב בתפיסת הרמב"ן, שיש להדגישו: הרמב"ן אינו רואה במלאכות שבת- אבות ותולדות- רק פעולות שנאסרו מן התורה בלא זיקה ל"למען ינוח", וכעין גזרת הכתוב בלא טעם, אלא הוא רואה אותן ביסודן כפעולות שנאסרו מחמת היותן פעולות סקולאריות. בדיוק כפי שמקח וממכר או מדידה נאסרו מ"שבתון"( בעשיה של טירחה). 332 ראינו זאת גם בדבריו בפירושו לתורה, שם הוא מכליל בקבוצת איסורי ה"שבות" גם פעולות שנמנות בתלמוד במפורש על ה"גזירות שמא"(= משום המלאכות) וגם פעולות סקולאריות שבתלמוד הנימוק לאיסורן הוא משום" עובדין דחול". אך רואים אנו כי לא רק בפרשנות התורה או בדרשותיו הוא נוקט עמדה זאת, אלא מוכן הוא ליישמה גם במקצוע פרשנות התלמוד. וכבר הערתי לעיל 333 כי לפי דעתי, עמדתו זאת היא שאינה מניחה לו לקבל את דברי הראשונים, שפירשו בעקבות רש"י, את איסור הברירה של פסולת מאוכל בשבת אף כשהטירחה מרובה משום שינוי, ולדעתו ההיתר לברור רק אוכל מפסולת בכל מקרה נובע מן העובדה שהתורה התירה רק ברירה כדרך אכילה. 334 יש להעיר כי עמדה זאת, הרואה בצווי התורה בעיקר כללים מנחים, שעל פיהם צריכים אח"כ חכמים להוסיף גזרות ולהורות את העם באיזו דרך לילך( וכן מוטל על האדם עצמו ללמוד מהנחיות המצוות הכתובות כיצד להוסיף ולהורות לעצמו הנהגה ראויה גם בדברים שעליהם לא צוותה התורה במפורש)- עמדה זאת אופיינית לרמב"ן, וחוזרת כמה פעמים בפירושו לתורה. 335

בדבריו לישנא קלילא דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדין דחול, אבל לעולם האיסור משום עשיית אהל ארעי דרבנן, ולפי זה יש להבין מה דכ' הרמב"ן דמיחזי כבורר היינו שלא יעשה כדרך שעושה בחול, ולא הוקשה לו דשלא יעשה כדרך חול הוא איסור עובדין דחול, ומיחזי כבורר הוא איסור דרבנן ממש".

עד כדי כך מושרשת שיטת רש"י בדברי האחרונים, עד שאינו יכול להעלות על דעתו, הרא"ח נאה, לפרש דברי הרמב"ן כפשוטם, והופך את דברי אביו- על פי הרמב"ן- לכמעט" פליטת פה" של עידנא דריתחא, שנאמרה בלשון הפלגה גרידא. אבל, כאמור, אין הקטגוריה של איסורי עובדין דחול אלא הקטגוריה של איסורי השבות לרמב"ן, וכפי שעולה גם מדברין בכל המקורות האחרים שהבאנו לעיל.

332 עמדה פרשנית זו המשווה בין הפעולות שנאסרו כמלאכות ובין הפעולות שנאסרו מן הקטגוריה של" עובדין דחול" משאירה רק נקודה אחת מצומצמת בבחינת גזירת הכתוב: העובדה שגם פעולות בודדות השייכות לסידרת המלאכות, אף שאין בהן משום יגיעה נאסרו מן התורה(" לא תעשה כל מלאכה"). להבנה מחודשת זו התעוררתי בעקבות הערה הגיונית מאוד בדבריו של ר"ע גלזנר, דור דורים,( ירושלים, תשמ"ח, מהד' מוסד אריאל) עמ' קכ"ה:" אם טרח ועמל בדבר שאינו מקרי מלאכה נמי עבר אעשה דתשבות משום דלא שבת(= לדעת הרמב"ן), אבל אם חרש או כתב כל היום בטירחא איך נאמר דלא עבר אתשבות וכי מלאכה דאורייתא בטירחא ועמל לא תהיה בכלל תשבות, וטירתא בלא מלאכה תהיה בכלל תשבות"? וראה גם דבריו של די"ש נתנזון הנ"ל בעמ' 174 הע' 317.

333 בעמ' 163. 334 הגישה המתירה גם פעולות הכרוכות בטירתה רק משום שינוי- כנראה סבורה שהאיסור על המלאכות הינו גזרת הכתוב, בלא כל זיקה למנוחת השבת. וכיון שאי אתה בורך. כדרך שנאסרה הברירה הרי שאף אם אתה טורת יותר בשינוי זה לא נאסרה פעולה זאת.

335 לדעת הרמב"ן מבנה המצוות מכיל שני רבדים: הרובע היסודי הכולל את ה"אזהרות הכוללות", הללו המגדירות את מטרותיה של מערכת המצוות כולה[= כגון:" ועשית הישר והטוב" דברים( ו', י"ח)" קדושים תהיו"( ויקרא, י"ט, ב')" ובערת הרע מקרבך"( דברים י"ג, ו')]. מרובד ראשוני זה צומחת אח"כ מערכת הצוים המפורטים, כפי שאנו רואים אותה נגלית לעינינו בחלקים של התורה שבכתב ושבע"פ, שאין תפקידה אלא לפרוט בדרך מעשית את התכליות הכוללות המוגדרות

+

- 177-