רבינו יונה, הרא"ה, הרשב"א והריטב"א, כפי שראינו, אינם הולכים בדרכו המיוחדת של הרמב"ן. ובודאי שהר"ן אינו הולך בדרך זו, שכן אותו ראינו כבר יוצא במפורש כנגד הרמב"ן, המגדיר רדיית הפת כ"שבות". הר"ן הוא גם האחראי, כאמור, על ההפרדה המוחלטת שנשתרשה בהלכה בעקבותיו, בין שבות ל"עובדין דחול". שדבריו של הרמב"ן מהוים חידוש גדול, ושאין מי מן הראשונים המוכרים לנו, שקדם לו בכך, נוכל לראות גם מדבריו של הריטב"א בענין זה בחידושיו לר"ה: 358

"... וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין, ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין. ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתיר' העמל הגדול הזה, שא"כ אין זה יום מנוחה. אלא כך עיקרן של דברים, כי בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן, נמצא שיש לשבות עקר מן התורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה. 359 וזו מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל". 360

358 ל"ב, ב' סד"ה" מתני שופר". דברים אלו הובאו ע"י ר' ישראל יעקב אלגאזי, ארעא דרבנן( נדפס בסוף ספר שמע יעקב ,. קונסטנטינה, תק"ה) באות רכ"ד, בשינויים קטנים. והוא מעיד:" ראיתי פה ירושלים ת"ו פיתקא א' כתוב בשם הריטב"א". 359 יש להעיר, כי מדברי הריטב"א כפי שהוא מציג את דעת הרמב"ן עולה, כי" שבות" שמדרבנן עוסקת אך ורק באותם מעשים שבהם עוסקת הקטגוריה המקבילה שלה, ה"שבות" שמדאורייתא, אלא שבמעשים אלו, כשהם נעשים מעט מעט ולא באופן המוני, אין בהם אלמנט זה של יגיעה וטורח, ולכן אינו עובר על ה"שבתון". אבל מדברי הרמב"ן דלעיל עלה בידינו לומר כי גם גזירות שגזרו חכמים במשמרת למלאכות כלולות לדעתו בקטגוריה זאת. והכי נמי מסתברא, שכן נקודת המוצא של דברי הרמב"ן בפירושו לתורה היא העובדה שבמשנה ובתלמוד מוצאים אנו- בניגוד לכאורה למדרשי ההלכה- שימוש ב"שבות" ככינוי לאיסורים מדרבנן. והרי לא נעלם מעיני הרמב"ן ששימוש זה בתלמוד הוא כ"גזירה שמא" (== שמא יעבור על אחת מן המלאכות).

360 העובדה שאין הוא מכיר ישירות את דבריו בפירוש התורה כאן תמוהה. ראה למשל מ"ש כמה דפים קודם לכן, בחידושין . שם לר"ה ח', א', ד"ה איזהו, שהוא מפנה את הלומד למה שכתוב יפה בפירוש החומש לרבינו הגדול".( וראה מ"ש דח"ד שעוועל, במבואו למהדורת פירושי התורה של הרמב"ן, ח"א, עמ' 9 הע' 5).

ההסבר הנראה לי לתופעה זאת הוא, שקטע זה שבפירוש התורה לרמב"ן לא היה מועתק בטופס שהיה לפני הריטב"א. ושמא כך היה הדבר כיון שנתווסף לפירוש התורה מאוחר, בא"י, ולא כל התוספות הללו הגיעו אל טופסי בני ספרד. ואמנם ידועה תופעת ההוספות לפירוש התורה, שהוסיף הרמב"ן כשהגיע לא"י על פירושו, משני מקומות: בראשית ל"ה, ט"ז ושמות ל', י"ג, הר' קלמן כהנא אסף את רשימת ההוספות שמצא בכתבי היד של הרמב"ן ופרסמן בהמעין, תשרי, תשכ"ט, כרך ב', גליון א', עמ' 31-39. אלא שמרשימה זאת אנו למדים כי קטע זה בפירושו לתורה לא היה ידוע כ"תוספת" לפירוש, ונמסר בכל כתבי היד שהגיעו לידינו כחלק מגוף הפירוש. אבל עדיין אין בכך ראיה נגד דברינו, שכן כתבי היד הללו אינם משקפים בהכרח את כל תולדות גלגולי הנוסח שעברו על פירוש התורה, ואפשר שהטופס שהיה לפני הריטב"א, שלא הכיל קטע זה שלפנינו, אינו דומה לאף לא אחד מהם. עוד על שאלת הוספותיו של הרמב"ן לפירוש התורה בעת הגיעו לא"י ראה: הירש( צבי) גרץ, דברי ימי ישראל, ה"ה,( תרגום ש"פ רבינוביץ= שפ"ר), וורשא, תרנ"ז, עמ' 128; רח"ד שעוועל במבוא למהד' פירוש הרמב"ן שלו, ירושלים, תשי"ט, עמ' 8; הנ"ל, רבנו משה בן נחמן, תולדות חייו, זמנו וחיבוריו, ירושלים, תשכ"ז, עמ' קמ"ג- קמ"ה; ד"י עמנואל, רבנו משה בן נחמן, המעין, טבת, תשכ"ה, כרך ב' גליון ב' . עמ' 64-70; ותשובת רוז"ד שעוועל על כך, שם, תמוז, תשכ"ח, כרך א', גליון ד', עמ' 32-36.

- 182­