4. לומר לפועל" היה נכון לי לערב". 5.לרוץ וכד'. 6.להרבות בשיחה בטלה. 7.להזכיר סכום מקח( גם בדבר שמותר לומר לאחר שילך למחר לעשותו, לצורך עסקי כלה ועסקי המת). 8.לענוש בשבת. 9.לספק ולרקד כדרך שעושה בחול, לצורך שמירת שדהו מן העופות המזיקים.

ובין הדברים המותרים שהוא מונה, שאין בהם חשש עבירה על אזהרת" ממצוא חפצך": 1.להחשיך על התחום לשמור פירותיו, ולהביא בהמה או פירות תלושים מחוץ לתחום. 2.לומר לפועל" הנראה שתעמוד עימי לערב". 3. לרדת לבור וכד', ולטפס ממנו. 4.לרוץ לדבר מצוה. 5.לחשב חשבונות של מצוה. 6.מדידה של מצוה( כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה). 7.לפסוק צדקה לעניים. 8.לפקח על עסקי רבים, אפילו בטרטיאות של גויים וכד'. 9.לשדך. 10.ללמד תינוקות ספר ואומנות. 11.לבקר חולים, לנחם אבלים. 12.להחשיך על התחום לצורך עסקי כלה ומת, ולומר לאדם אחר שילך למחר לקנות לצרכים אלו. 13.להפליג( אם עלה לספינה שגויים משיטים אותה בערב שבת, והתנה שישבתו) בים הגדול. 14.להפר נדרים בשבת. 15. להשאל לחכם שיתיר נדר שלצורך שבת. 16.לשמור פירותיו, ולהכות אדם וחיה הבאים לקחתם.

עתה, נשוב לרגע אל הכותרת הנ"ל שבראש הפרק, שם מגדיר הרמב"ם את כלל איסורי פרק כ"ד כ- " דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאינם דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה".

ונבחן אותה לאור הכותרת המוצבת בראש פרק כ"א:

" נאמר בתורה תשבות' אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן לאיסור סקילה, ואלו הן" וכו'.

מכאן והלאה הוא מונה את איסורי השבות שנגזרו לפי סדרן של המלאכות. 394 ואנו נשאל: האם כוון הרמב"ם לומר בראש פרק כ"ד כי מכיון שאיסורים אלו אינם דומים למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה הרי אינם כלולים באיסורי השבות שנימנו בפרקים הקודמים( החל מפרק כ"א), או שמא רצונו לומר כי גם איסורים אלו שבפרק כ"ד הם איסורי שבות, אלא שסיבת גזירתם אינה משום היותם דומים למלאכות או מביאים לידי מלאכה 395

394 גם את אלו שנזכרו במקורות שלפניו במשפטי" כדשהע"ב" הוא מביא בפרקים אלו ומוסיף להם גם את חלק ה"גזירה שמא" משום אחת מן המלאכות, כפי שהראינו לעיל. 395 וכך כנראה הבין" המגיד משנה", שבדבריו על פסק הרמב"ם שם בהלכה ה' הוא מכנה איסורים אלו שהרמב"ם דן בהם בפכ"ד" איסורי שבות" וכך ניכר גם מהקדמתו להלכות שבת, בה הוא מפרט את סדר הנושאים בהם עוסק הרמב"ם, מן העובדה שאינו מסביר שם כי בפרק כ"ד עובר הרמב"ם מאיסורי שבות למיני איסור אחרים, דק מסביר כי פרק כ"ד" ראוי היה להתאחר לקודמין מפני שאין בו חשש מלאכה". אבל כדרך הראשונה הבין ר"א בורנשטיין בשו"ת" אבני נזר" חלק או"ח סימן מ"ג סק"ט. והוא מנמק:" וכן יראה למעין ברמב"ם, מפרק כ"א עד פרק כ"ד מונה והולך סדר השבותים יש שהם דומין למלאכה ויש שמא יבוא לידי מלאכה. ואחר כך מפרק כ"ד יש דברים שאסרו חכמים אף שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו משום שנאמר ממצוא חפציך ודבר דבר- הרי דאינו שבות". וכך כנראה הבין גם רש"ז מלאדי בשו"ע הרב, או"ח, סימן ש"ו, המנסח הלכה א' שם כך:" וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. ממצוא חפצך דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה לא של תורה לא שבות מד"ס(= מדברי סופרים) אלא שעושה איזה מעשה המותר" וכו'. וכן רי"ד גילת, כדלעיל; וראה גם פרי מגדים, באשל אברהם, הלכות שבת סימן ש"ו סקט"ז, הקרוב לאחרונים אלו בדבריו.

- 191-