מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי" וכו'.399

נוכל איפוא, להניח כי גם בפרק כ"ד ממשיך הרמב"ם למנות את איסורי השבות, אלא שהוא ממיין את

איסורי השבות לקבוצות, ובפרק כ"ד הוא עוסק בקבוצת איסורי" ממצוא חפצך" שבאיסורי השבות. ונראה שהמאפיין העיקרי של קבוצת איסורי שבות זו הוא בכך, שטעם איסורס לדעת הרמב"ם הוא שהן כולן פעולות סקולאריות. מאפיין זה אינו משותף לכל איסורי השבות לפי דעתו, ולכן יש להדגיש בראש פרק כ"ד שבאלו עוסק פרק זה. ומכאן, כמובן, שטעמם של איסורי השבות שנימנו קודם לכן מפרק כ"א עד כ"ז, וביניהם כמעט כל איסורי" כדשע"ב" שנזכרו בתלמוד בענייני שבת, איננו אלא סייג למלאכות, ואין לו כל קשר לדעת הרמב"ם לפעולות סקולאריות.

על פי זה נוכל לשכלל מעט את ההבחנות שהצענו עד כה. גם הרמב"ם מודה בקיומה של קבוצת איסורים שנאסרה בגלל היות הפעולות הכלולות בה סקולאריות באופיין, ברם:

1) קבוצה זאת הינה כנראה קבוצה מסויימת של איסורי השבות לדעתו.

הגדרת איסורי השבות לרמב"ם( בשונה מן הרמב"ן) הינה: איסורי שבת ויו"ט שמדרבנן, ותו לא, ומשום כך יכולים להכלל בה גם גזרות שמחמת המלאכות וגם איסורים סקולאריים.

2) איסורים סקולאריים אלו שהרמב"ם מונה בפרק כ"ד אינם איסורי" כדשע"ב" שבתלמודים. 400

399 מובן מדבריו( ומן העובדה שבסוף פרק זה הוא הולך ומונה הלכות הנוגעות לשבותים) שלרמב"ם נתפסו איסורים אלו כאיסורים מדבריהם, ודרשות הפסוקים הללו הנן בגדר אסמכתא בלבד, וכך גם ניכר מדברי המגיד משנה בהקדמתו,( לעיל הע' 395). ועי' בפמ"ג, בפתיחה הכוללת, בס"ק י"ח וי"ט, שדינים אלו דין תורה להם ומחמירים בספקם. ועי' גם בשו"ת חת"ס, או"ח, סימן קס"ח, וסימן ר"ת ד"ה" מ"מ וקראת לשבת"( וזו ראיה נוספת לנטיית החת"ס לטשטוש הגבולות שבין דאורייתא לדרבנן, ראה ע"כ להלן עמ' 201-202). אבל אין זו עמדת הרמב"ם, עי' בסה"מ בראש השורש הב'. וראה מ"ש על כך ד"י לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 37-38:"... גם הרמב"ם בעקבות המסורת התלמודית נזקק לעתים קרובות לראיות מספרי הנביאים והכתובים לבסס הלכות שיש להן לכאורה אופי של דאורייתא', עם כל זה נראה ברור שכל כוונתן של ראיות אלו היא להוכיח שכך הדין ושכך נהגו בימי קדם" וכו'. וראה גם מ"ש ר"ד הנשקה בסיני צ"ב( תשמ"ג) עמ' וכ"ת ואילך, וכן הנ"ל, בהמעין, כרך כ"ד גליון ב' עמ' 35 והע' 6 שם( ועי' פרי מגדים, הלכות שבת, משבצות זהב, סימן ש"ז סק"א). אגב כך אעיר, כי ענין זה מתקשר יפה לעמדתו הכללית של הרמב"ם במה שנוגע ליחס שבין נבואתו של משה, שאינו דק הגדול שבנביאים, אלא שנבואתו שונה במעלתה מזו של שאר הנביאים. עי' מו"נ ח"ב פל"ה, וראה מ"ש על כך ד"י לוינגר בהמעין, כרך י"ב, תשרי תשל"ב, בעמ' 21, וכן בדברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, כרך שני, תשכ"ט, עמ' 335-339, ובספרו הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים, תש"ן, עמ' 29-38, וראה גם בענין זה ח' כשר, ההתמקדות ביחיד וביחד, עיון ל"ז( תשמ"ח) חוברת ג'- ד' בעמ' 247-238; מ' הלברטל, ספר המצוות לרמב"ם והארכיטקטורה של ההלכה, תרביץ נ"ט( תש"ן), עמ' 468-462. וראה מה שהעירותי אנכי בספר היובל מנחה לאי"ש( הרב א"י דולגין) ירושלים, תשנ"א, עמ' 344 בהערה 23. תודתי לפרופ' יוחנן סילמן שהעמידני לראשונה על כך.

400 פרט לשני מקרים, לכאורה: איסוד סיפוק וטיפוח והיתר מדידה של מצוה. ועל כך נעיר: א.מיקומו של האיסור לספק ולטפח כדשע"ב בפרק כ"ד( הלכה ט') תמוה, גם בלא כל קשר להבחנה בין פעולות סקולאריות לפעולות שנאסרו כסייג למלאכות, שכן הזכרתו בפרק כ"ד סותרת את הכותרת שבראש הפרק בה הרמב"ם מכריז כי ימנה בפרק זה איסורים שלא נגזרו מחמת המלאכות, והרי הוא עצמו מנמק איסור זה:" גזירה שמא יטול צרוד ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים". וראה מ"ש כבר ד"ש מחלמע ע"כ במרכבת המשנה שם. אבל עוד יותר תמוהה תהיה, כמובן, הזכרת הלכה זאת בפרק כ"ד למי שיסבור כי בפרק כ"ד אין עוסק הרמב"ם כלל באיסורי השבות. בהיתר המדידה לצורך מצוה( שם, הלכה ה'), אכן, מלמדנו שהרמב"ם רואה במדידה שאינה לצורך מצוה פעולה סקולארית, האסורה בשבת מטעם" ממצוא חפצך". אך כיון שבמקור הדין( בבלי, שבת, קנ"ז, ב') אין נזכרת כלל הפסוקית

- 193-