ומכאן, לכאורה, שהרמב"ם היה מודה לרמב"ן בקיומה של קטגורית איסוריס סקולאריים, אולם המעיין בדבר ימצא, בכל זאת, כי ההבדל ביניהם גדול. הרמב"ן, שלא כרמב"ם, סבור כי איסורי השבות נחלקים לשנים, איסורי תורה הקשורים לפעולות של עמל וטורח, ואיסורי חכמים שבאו למנוע זאת. 401 ראוי להוסיף כי הרמב"ן בפירושו לתורה, ויקרא, כ"ג, כ"ד, מזכיר כי בישעיהו האזהרה להמנע בשבת" מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" נלמדת, לדעת הרמב"ן, ע"י הנביא מאזהרת התורה על המנוחה ב"עשה"

דשבתון. 402 מסתבר איפוא- אם כי הרמב"ן אינו אומר זאת במפורש- שהרמב"ן היה סבור, שכפי. ש"שבות" ו"עובדין דחול" הינם כינויים שונים של אותה קטגורית איסורים, כך גם" ממצוא חפצך" הינו כינוי אחר לאותם איסורים. 403 והרמב"ם, לעומת זה, אינו סבור כי איסורי" ממצוא חפצך" הינם איסורי תורה, אלא איסורי דרבנן בלבד, וכן אינו מדגיש את אספקט הטורח והעמל( שהרי לא הזכיר בכל פרק כ"ד עניינים שיש בהם טורח מיוחד), 404 אלא רק את אספקט החילון( הסקולארי) הקיים בפעולות שבפרק כ"ד. כמו כן אין הרמב"ם מזכיר את המונח" עובדין דחול", אלא משתמש הוא בכינוי: איסורים שנאסרו משום ממצוא חפצך וכו'.

" כדשע"ב", או קשר כלשהו ל"עובדין דחול", נראה ברור שהרמב"ם- שלא כבעלי התוס'( שם, קנ"ו, ב', ד"ה" ומדבריהן")- לא קשר בין קטגורית" עובדין דחול"( שלדעתנו, כדלעיל, כלל אינו מכיר בה) לפעולת המדידה. אלא שהרמב"ם הבין כי אם הותרה רק מדידה של מצוה ממילא נאסרה מדידה של חול, כלומר מדידה לצרכים סקולאריים, ומשום כך הכניס לרשימת איסורי" ממצוא חפצך" גם מדידה זאת. לאור כל זה תמוה מה שכותב הרמב"ם שם, כ"ג, י"ב- י"ג:" כותב מאבות מלאכות... וכן אסור לקנות ולמכור... גזירה שמא יכתוב... אחד המוכר בפה או במסירה אסור, ואסור לשקול בין במאזניים בין שלא במאזניים, וכשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל" וכו', ומשמע שאיסור המדידה שלצורך חול הוא גזירה שמא יבוא לכתוב. ואיני יודע כיצד יש ליישב את הדברים. וראה מה שהציע ר"י רוזן, מדידה מטראולוגית בשבת, תחומין ג', תשמ"ב, עמ' 53-55, וראה גם דבריו בקונטרס מדידה בשבת, ירושלים, תש"ל, עמ' 7-14, וראה עוד מ"ש על איסור המדידה בעמ' 232-238. 401 בין האיסורים שהוא מדבר עליהם, כפי שראינו לעיל: מילוי חביות, נשיאת משאות, והובלה על הבהמה. ואין אלו אלא דוגמאות מייצגות בדבריו שבפירושו לתורה, שהרי אינו יכול למנות כרוכל את כל האיסורים הכרוכים בעמל ויגיעה.

402 וכן הוא אומר בדרשה לראש השנה, שם, סוף עמ' רי"ת.

403 כך הבין, כנראה, בדבריו, ר"ע ספורנו, ראה לעיל הע' 361, וכך הבין ר' משה סופר, שו"ת חתם סופר, ח"ה( חו"מ), סימן קפ"ה:"... אבל לקצור כל שדהו ולהניח פאה שם זה אסור מטעם תשבות כעובדא דחול. והשתא הא דכתי' ממצוא חפציך הנביא לא חידש דבר, אלא דאוריי' היא כל עמל ויגיעה כעין עובדין דחול, ועלי' קאמר ודבר דבר, שאותן הדבורים ג"כ אסורים מה"ת, שלא ישב כל היום לחשב חשבונותיו, ולדבר מענייני שכירות פועליו, גם זה כ' רמב"ן שם שאסור מה"ת (= מן התורה)". על ה"חתם סופר" וגישתו לדברי רמב"ן הנ"ל ראה להלן.

אמנם יש להעיר כי בדבריו כאן מקצין החת"ס גם את דברי הרמב"ן, ומייחס לרמב"ן גם מה שלא נאמר בדבריו כלל. שכן הרעיון שגם דיבור בעסקי חול יש בו משום הפרת צו השבתון לא נאמר בדברי הרמב"ן. הרמב"ן אומר:"... והנה הוזהרנו על המלאכות בשבת בלאו ועונש וכרת, והטרחים והעמל בעשה הזה... וממנו אמר הנביא מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" וכו'. ורצונו לומר כמדומה, רק זאת, שאין לחשוב כי העיסוק בענייני חול בשבת כשהוא נעשה ע"י יגיעה וטורח ( שהרי זה נושא כל הקטע הזה שבפירוש הרמב"ן) אינו אלא איסור חכמים. ועל כן בא לבאר כי דרשת חכמים מדברי הנביא על" מעשות דרכיך" וכו' אינה אלא גילוי מילתא של מה שכבר נאסר מהתורה. ונראה לי שעיקר הפס' בישעיה לז כיוון הרמב"ן הוא" ממצוא חפצך", אלא שאגב גררא הובא כולו, שכן קשה יהיה להניח שהרמב"ן רצה לומר כי בדבור

בעסקי חול בלבד יש משום יגיעה וטורח והפרה של צו התורה לשבות. 404 וראה גם דבריו בפרק כ"ד הלכה י"ב, שמבחינה עניינית הינם המבוא לפרק כ"ה ואין להם שייכות ישירה לעניינים הנידונים בפרק כ"ד.

- 194