שבת סי' ש"ו, שכתב גלחות לאו דאורייתא. והוא(= הנוב"י) יפה פסק לסמוך באמירה לנכרי דרבנן על דיעה זו... אולם במחילת כבודו היקר... רשעים כותבים בשבת על דעת שהוא דרבנן, והם אינם חוששין לאיסור דרבנן ה' לא צוה. ובכזה נאמר חכמים הזהרו בדבריכם, ובזמן הזה בודאי רבים ישתו הבאים אחריכם, וכבר רבים שתו".435 ואכן, נטיה זאת של החת"ס" להעלות את האיסור" ניכרת לא רק אצלנו בענין השבותין, אלא גם במקצועות הלכה אחרים. כך למשל הוא סובר כי חנוכה ופורים מצוותם מדאורייתא.436 נשוב אל פסיקתו של החת"ס בענין השבות. מדברי החת"ס שהצגנו לעיל ברור היה כי אין מאבקו מכוון כנגד עמי ארצות, שאינם בקיאים, אשר שגו בדבר הלכה, אלא בשינויים מסויימים שהכניסו המתקנים שבזמנו במכוון, כדי לערוך רפורמה בהלכות שבת הנהוגות, והציבור שנמשך אחריהם נהג ע"פ " הוראת הכופרים בדברי חז"ל"( כלשונו בדרשה דלעיל).

מה היו המאורעות אשר יכלו לגרום לחת"ס לנקוט עמדה זאת בנוגע לדיני השבות? ובכן, כבר בשנת 1793 פרסם ר' שאול ברלין 437 ספר בשם" בשמים רא"ש", המכיל כביכול תשובות של רבינו אשר בן יחיאל וראשונים. אחרים, 438 שלאמיתו של דבר נתחברו כולן על ידו. תשובות אלו הכילו כבר יסודות מרובים מן החשיבה המתקנת בתחום ההלכה, לה נטה המחבר. החת"ס הכיר ספר זה היטב, והוא מכנה אותו לעיתים" כזבי הרא"ש". 439 בין השאר נפסק שם בסימן שע"ה 440 כי יש להתיר בתנאים מסויימים נסיעה בשבת בעגלה שנוהג בה גוי." מי שבא בדרך רחוק מביתו והוא אדם נכבד וחלוש... הנה העגלה ההולכת עם הגויים תעבור מזה ולא ימצא אח"כ עוד זמן... ולא ימצא ידו לו כי אם שיטיל עצמו על הבריות וליטול

435 ומעניינת העדתו הנגדית של הרצ"ה חיות שם: לדעתי לא נכון בעיני החלטתו דמותר להעלות האיסור, ולומר על איסור ל"ת גרידא שהוא בעשה. ול"ת. הנה ראינו שאע"פ שהאיומים הותרו אצל חז"ל ע' רמב"ם פי' משניות( סנהדרין פ' ד' מיתות) בענשי עריות כתב באמצע דבריו וכבר הזהירו חכמים על ההדהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו והאריכו לשון לאיים ולהפחיד וכו' אבל אין מחייבין מלקות בשום דבר מדברים אלו מכיוצא בזה, וכן אמרם על הרבה עניינים חייב מיתה כל אלו אינם רק איומים להפחיד, אבל לומר על איסור דרבנן שהוא איסור תורה כתב הרמב"ם פ"ב מה' ממרים שעל זה נאמר לאו דבל תוסף, אם אומר על בשר עוף בחלב שהוא אסור מה"ת(= מהתורה) עובר על גל תוסף, כיון שאינו אסור רק מדרבנן אסור לומר שאסור מה"ת, וג"כ בכלל אזהרה מדבר שקר תרחק אף שעושה משום טעם וסיבה. וחז"ל דקדקו בכל עת לעמוד על הבירור איזה ענין הוא מד"ת(= מדברי תורה) ואיזה ענין מדברי סופרים אף במקום דליכא נ"מ(= נפקא מינה) לדינא". 436 ראה חתם סופר, פרשבורג, תרט"ז, סימן ר"ח, דף ע"ט, ג', ד"ה" ומ"ש דפורים". גם לדעה זאת יש כמובן הסבר במאבק עם המשכילים שמלחמתם בחג הפורים החלה עוד בשנות השמונים של המאה הי"ח. ראה מ"ש ע"כ מ' סמט, השינויים וכו'

עמ' שצ"ז, הע' 278. 437 עליו ראה: 171-189.M. PELLI, THE AGE OF HASKALAH, LEIDEN, 1979, PP; מ' סמט, הלכה ורפורמה( לעיל הע' 425) עמ' 22 ואילך, ובהערות והמקורות המצויינים שם; הנ"ל, ר' שאול ברלין וכתביו, קרית ספר מ"ג, תשכ"ח, עמ' 429-441; הנ"ל,' בשמים ראש' של ר' שאול ברלין, ביבליוגרפיה, הסטוריוגרפיה ואידיאולוגיה, שם, מ"ח, תשל"ז, עמ' 509-523; הנ"ל, הלנת מתים( לעיל הע' 430) עמ' תל"ד. 438" שו"ת בשמים רא"ש והם להרא"ש ולשאר גדולי הראשונים זכרם לברכה"( מן הכותר, שמו של שאול בדלין נזכר שם

כמחבר ההגהות" כסא דהרסנא").

439 ראה, למשל, שו"ת חת"ס, או"ח, סימן קנ"ד, וראה גם תשובת החת"ס לרצ"ה חיות הנ"ל, שנדפסה בסוף דרכי הוראה, בענין זה. באי ידיעה זאת שוגה מ' לייטר, הדרום, חוברת ל"א, ניסן, תש"ל, עמ' 184. 440 מעניין לציין כי במהדודה מאוחרת יותר של" בשמים ראש", שהדפיס שוב יוסף לעזער מטרנאון בקרקא, תרמ"א, הושמטה תשובה זאת, ולא בכדי.

- 202-