ובכן, גם כאן, מסתבר לומר שוב, כי ה"דילמא- אי נמי" וכו' מכוון היה לאו דוקא להתקיף את פסק ההלכה של רב יוסף רבו, אלא בעיקר לעורר את השאלות העיוניות על ההנחות בהן השתמש רב יוסף בפסק ההלכה שלו, ועיקר האתקפתא אינה כלפי פסק ההלכה, אותו אולי מקבל אביי, אלא כלפי ההנחה שמשנת בכורות הנ"ל אזלא בשיטת ר' יהושע המתיר לשקול מנה כנגד מנה ביו"ט. בהתאם לכך יובן גם פסק הגאונים שלא ראו בדברי אביי דחיה לפסקו של רב יוסף 23 וכך מעיד ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא בשבלי הלקט השלם, סימן רנ"ד, דף קכ"ד, א': " מצאתי לגאון אחד שפסק כרבי יהושע".

וכך גם נראית דעת רב יוסף גאון ב"תשובות גאוני מזרח ומערב" שבמהד' מיללו ברלין, תרמ"ח, סימן

" וששאלתם שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט או לא, הרי אמר רב יוסף גאון היכא דאיפשר ליה ולא אתי לאימנועי משמחת יו"ט שוקלים".24

וגם רבינו ישעיה 25 פסק כרבי יהושע והסתמך על פסקו של רב יוסף, ובהתייחסותו לדחיית אביי אומר הוא, כמדומה, בדיוק מה שהעלינו אנו קודם:

" ואע"ג דאביי דחה לההיא סיועא נהי דדתיה דלא מצי לאיסתיועי מהתם דאיכא למימר דלא דמי, אבל על מימרא דפסק הלכה כר' יהושע לא פליגי, וכל שכן שדבריו הן כעין דחייה, כאיכא למימר דלא דמי, אבל פשיטא( אולי צ"ל: פשטא) דמילתא משמע דכי היכי דשרי בבכור שדי נמי ביו"ט ואדחיי לא סמכינן".

כלומר, רבינו ישעיה גם הוא מבין כי דחיית אביי היא עיונית ביסודה, ויש בה רק תביעה להעמיק ולחקור אחר היסודות המונחים בתשתית הפסיקה של רבו, שלענין מעשה גם הוא מקבלה, וכמ"ש קודם.26

23 וראה גם ר"י דינרי, ליחסם של הגאונים והראשונים אל בעיית ה"שינויא" בתלמוד, בר אילן, ספה"ש למדעי היהדות והרוח, כרך י"ב, תשל"ד עמ' 108-117; רש"י פרידמן, פרק האשה רבה, ירושלים- ניו יורק, תשל"ח, עמ' 128 והע' 40 שם. להבנה זאת שאני מציע כאן העירני ד"ר משה וייס ולו תודתי, וראה מ"ש הר"מ מרגליות" החילוקים שבין א"מ ובני א"י", ירושלים, תרפ"ח, עמ' 124. בני בבל נוהגים לשקול בשר במועד ובני א"י לא. והבדלים אלה יש להם מקור בחילוקים שבין התלמודים, ועל כך מעיר מרגליות:" ואף שאביי דחה את פסקו של רב יוסף נשאר המנהג הבבלי כן גם אח"כ". ולפי דברינו אין צריך לזה, שכן אביי לא בא כלל לדחות את פסקו של רב יוסף ומשום כך נהגו בבבל כרב יוסף, ושלא כבני א"י. 24 ההסתייגות המסוימת שמביע רב יוסף גאון בפסקן זה. מן ההיתר נובעת כנראה מן העובדה שדברי אביי נאמרו בלשון " דילמא", וכמו מסופק הוא אם יש כאן ערעור על דברי רב יוסף אם לאו. אמנם אלו שפסקו להתיר שקילה זאת בלא פקפוק

לא ראו כלל וכלל בדברי אביי אף שמץ של ערעור כלפי דברי רב יוסף, אלא אך ורק הצבת שאלות עיוניות בעלמא. 25 מובא שם בשבה"ל השלם. 26 אמנם לא כך הבינו הרי"ף והרא"ש שם שפסקו כי אין שוקלין מנה נגד מנה, וכך נפסק בטשו"ע או"ח ת"ק, ב'. נראה עוד כי לשאלה זאת שהצבנו כאן ישנה נפ"מ נוספת, שכן אם כדברינו, אין בכונת ה"דילמא- אי נמי" לערער את פסק הההלכה או ה"שיטה" שכלפיה מכוונים הדברים, אלא רק לעורר להבנה מחודשת של יסודותיה, הרי אין מקום לומר כי דברי ה"שיטה" נדחו ע"י ה"דילמא- אי נמי", כפי שרצה לומר רב נסים בספר המפתח( דף י', ב')[ ומשום כך הבין כי הכלל" אין הלכה כשיטה" חל רק כשלא נדחו דברי ה"שיטה" ע"י ה"דילמא- אי נמי". ואכן לא כן קבר הרשב"א בתורת הבית הארוך, בית ב', שער ג', עי"ש, ובמה שבירר הר"ר מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו, ירושלים, תשכ"ז, בעמ' מ"ו- מ"ח, ו"בי"ד מלאכי" כלל נ"ט] ואמנם, יש מהראשונים שהבינו( כדרך הרי"ף והרא"ש) כי הטופס" דילמא- אי- נמי" מהווה דחיה גמורה, עד כדי כך שהציקה להם הלשון" דילמא" שלא נראתה להם די מוחלטת, ומשום כך פירשו בתוס' למשל כי הלשון דילמא " לישנא קלילא הוא"( חגיגה י"ח, ב' ד"ה" כאן באכילה") וכך בד"ן לשם ולגיטין כ', א',( וילנא ט' ב') ד"ה ו"גרסי' תו בגמ' אמר

- 244-