ד. בדיקה משווה של דחיה זאת בירושלמי ובבבלי

והשתא דאתינן להכי, נכון יהיה להשוות את הדברים שראינו בבבלי לאלו שכנגדם, בירושלמי. דוגמאות ל"שיטה" המובאת כראיה נגד אמורא:

בירושלמי מעשרות ב', א'( מ"ט, ד'):

" אמר רבי לעזר רבי יודה 27 ורבי נחמיה שניהם אמרו דבר אחד[" דס"ל דחצר שהוא בוש (= לאכול בה) לא חשיב כלל חצר לקבוע למעשרות"- רידב"ז]... אמר רבי יוסי הוינן סברין מימר מה פליגין רבי נחמיה ורבנין בחצר שהוא בוש לוכל בכולה, הא מקצתה בוש ומקצתה לא בוש- לא, מן מה דאמר רבי לעזר רבי יהודה ורבי נחמיה שניהם אמרו דבר אחד- הדא אמרה מקום שהוא בוש פטור מקום שאינו בוש חייב".

רב חסדא":" ואע"ג דבלשון דילמא קאמרינן קושטא דמילתא הכי הוי, ומשום כבודו הוא דאמר לה הכי". והנה, לאותה מגמה שניכרת בהבנת הרי"ף והרא"ש, הרואה בטופס" דילמא" וכו' דחיה גמורה, התפרש בודאי מהלך זה כ"פיחות" מסוים שחל בערכה של ה"שיטה" המסורה בדוד אביי ורבא, ולפ"ז נקל להבין כיצד נלמד בתקופת הגאונים מתוך הערה אגבית של רב כהנא לרב זביד מנהרדעא בב"מ ס"ט, א', שלב נוסף ביחס ל"שיטה". הדיון שם נסב על דברי רב נחמן " הלכה כרבי יהודה והלכה כר' יוסף בר' יהודה והלכה כרשב"ג". ומתוך הקושי שהתקשו בזה בא רב כהנא להסביר כי" לאו הלכתא איתמר אלא שיטה איתמר". כלומר אין דברי רב נחמן אלו באים לקבוע הלכה, אלא לצרף לשיטה אחת ג' דעות חכמים אלו. ברם, פירוש הדבר הוא שאף שנאמר בדברי רב נחמן במפורש כי הלכה כשלושת החכמים הללו בא רב כהנא להסביר כי באמת לא פסק רב נחמן כמותם, אלא רק צירפם ל"שיטה" אחת.[ ופירוש הביטוי" הלכה" בדבריו של רב נחמן, לפי רב כהנא, יהיה כזה שבא רק לומר ש"הלכה של זה תלויה בהלכה של זה, דכולהו אזלי בחד שיטתא"( ריטב"א החדשים שם)]. ומכאן לא רחוקה היתה הדרך גם למסקנה שהסיקו הגאונים, כך רב האי גאון בספר המקח והממכר, שער כ'( מהד' זיין, תק"ס, דף מ"ח, א'):" ותדע דבכל מקום שאתה מוצא בגמרא ר' פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד זהו שיטה ואין הלכה כמותן", וכן שם בשער כ"ט( ס"ב, ב'). ועי' צבי גרונר, רב האי גאון ודרכו בהלכה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים, תשל"ד, עמ' 70-71. וכבר הגאון רב נטרונאי השתמש בכלל זה, עי' תשובות גאונים קדמונים, ברלין, תר"ח, סימן מ"ה. וראה עוד מ"ש ר"ש אסף ב"תקופת הגאונים וספרותה", ירושלים, תשכ"ז, עמ' רל"ב, בענין נוסחאות סתו"א, ובדברי הראשונים בענין זה, וכן אצל ר"ר מרגליות שם עמ' מ"ד- נ"א.( יש להעיר על דברינו כאן כי אין בדברי הגאונים אסמכתא מפורשת לכך שהמקור התלמודי לכלל ש"אין הלכה כשיטה" הוא בדברי רב כהנא הנ"ל, ואין זאת אלא השערה מסתברת לדעתי, ועי' ערוך השלם הנ"ל בהע' 10, ומ"ש ד"ר מרגליות שם בעמ' מ"ו הע' 3). מדברינו אלה נובעת כמובן המסקנה כי בדורות ראשונים לא הובנה כלל ה"שיטה" כצירוף שיטות חכמים בעלי שיטה דחויה, ולכך יש להוסיף כמה מקורות המוחזקים מסקנה זאת. בבבלי יבמות מ"ה, א', אנו מוצאים ויכוח עקרוני בשאלה אם מניית כמה חכמים חשובים כתומכים בעמדה מסוימת יש לה משקל בקביעת ההלכה. ומסופר על אותה שבויה שהתעברה מנכרי שבעניינה פסק רבי אמי כי הולד ממזכר כיון שרבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא פסקו כך. ברם רב יוסף מתנגד לטיעון זה, ושואל:" רבותא למחשב גברי", והוא מונה חכמים חשובים אחרים שפסקו כי הולד אינו ממזר, ולדעתו אין מניית חכמים התומכים בדעה מסויימת בעלת משקל כלל לענין פסק ההלכה, ובמקרה דנן יש לפסוק הלכה כדעת רבי( שהלכה כמותו). וכך גם רנב"י בב"ב ל"ז, ב' כנגד דעת רב נחמן בר רב חסדא( בכתי"מ" רב חסדא", ע"י דק"ס שם אות ק'). מסוגיות אלו נלמד כי היו שצירפו חכמים חשובים ל"שיטה" כדי לפסוק כמותם להלכה, וכנגדם יצאו רב יוסף ורנב"י.( ועכ"פ, גם לדעתם אין ב"שיטות" אלו כדי לומר להיפך, כי הדעות שנצטרפו ל"שיטה" דחויות מהלכה, כפי שהובן אח"כ בזמן הגאונים). ועי' גם בביצה כ"ז, א', שרב יוסף עצמו אומר כי אין לדחות דעה מסוימת מכיון" דתליא באשלי רברבי", ועי' גם ב"ב ל"א, ב', וע"ז, ז', ב'( אני מודה לידידי ר"ש ווזנר, שהעמידני על מקצת מן המקורות שנזכרו בהערה זאת).

,

27 לדברי ר' יהודה במשנת מעשרות ג', ה':" שתי חצרות זו לפנים מזו, הפנימית חייבת(= קובעת למעשרות) והחיצונית

פטורה".

- 245-