בנוסף לכך, אציג כאן גם דין וחשבון מספרי שערכתי, לשם הדגמה, באשר לאותם מקורות בהם מופיעה ה"שיטה" בשימוש הביטוי" אמרו דבר אחד" בבבלי ובירושלמי: 54

ירושלמי: ר' אבון[ אבין]( 1), ר' אחא( 1), ר' אלעזר( 5), ר' זעירא( 1), ר' חונה( 1), ר' יוחנן( 14), ר' יוסי ( 1) ר' יוסי בר חנינא( 1), ר' ירמיה( 2)[ מימרא אחת הנמסרת בשמו בכתובות י"ג, ז'( ל"ו, ב') נמסרת בשם חכמי בבל," תמן אמרין", בב"ב ד', ב'( י"ד, ג')], ר' פנחס( 1).

בבלי: אביי( 5)," אמרו"[ בכתובות קי"א, ב', ושם מוסיף רנג"י כי" אמרו" הוא ר' יצחק בר נפחא]( 1), ר' אשי( 1), ר' הושעיה( 1), ר' יוחנן( 12), ר' יוסף( 1), ר' פדת( 1), רבא[ בעירובין פ"ו, ב' עפ"י כת"י ודפו"י, ראה דק"ס, ובדפו':" רבה". וכן בסוכה ל"ו, א' עפ"י כתי"מ, וכן בנדרים ע"ג, ב' על פי כתי"מ וכתי"ר 130, וראה הלבני, מקורות ומסורות, לנדרים שם עמ' של"ה, שלא שת ליבו לזה]( 4), רבה( 1). בולט, איפוא, ברשימה זאת מאוד תפקידו של ר' יוחנן ביצירת מטבע לשון זה 55 ושל תלמידיו בהפצתו. אך נתון נוסף ראוי לעיון: העובדה כי בדור הרביעי לאמוראים ודוקא בבבל, ובעיקר אצל אביי ורבא אנו פוגשים שוב בתהליך של החייאת סגנון לימוד זה בעולם הישיבות, כשעד לתקופה זאת כמעט ואינו מוכר בבבל, 56

שכאן זיהוי פרשני ברור, ועוד, משום שנראה שהמילים" דהוא רבנן דרבי חייא" וכן" דהוא רבנן דבבלאי" אינן חלק מן המימרות שנמסרו בשמו של רב, אלא הן תוספת מן הגמרא. ראה" מבוא לנוסח המשנה" לדי"ן אפשטיין, עמ' 198.

54 אאני מוסר כאן רק את תוצאות עבודת המיון שעשיתי, מבלי להציג כאן את המקורות עצמם, כיון שהמעיין יוכל בלא מאמץ רב לראותם במקומם, על פי מראי המקומות שצויינו בקונקורדנציות הנזכרות לעיל בהערות הקודמות. באין אני מונה כאן את ה"שיטות" שנאמרו, בלא יחוס לאמורא איזשהו, ע"י הסתמא דגמ'.

55 ותן דעתך:" דבר אחד" משמש בספרות התנאית בהוראת הפרדה, ראה, למשל, בתוספתא שבת, ט',( י'), ח':" אמ' ר' יהודה אני אומ' דבר אחד והן אומ' דבר אחד. אני אומ' להן וכו' והן אמרו לי" וכו'. וכיוצא בזה שם בכלים, ב"ב, ז', ה', ושם באהלות,

ח', ח' וט"ז, ז', וכן שם בנדה ז', ה'.

56 קודם לדור הרביעי נמצא ביטוי זה רק פעם אחת בודדת בפי רב יוסף( שבת ע"ז, א') ורבה( מנחות ס"ד, א'). על הקשר בין רבה לר' יוחנן שנחשב כרבו לפי מה שמטית כלפיו רב חסדא ראה בשבועות י', ב'" מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך", וראה מ"ש צבי דור בסיני נ"ג, עמ' ל"א, הע' 1. וא"כ, אפשר גם שאת יסודות הפצת שיטת לימוד א"י זאת( ששגשגה בעיקר בדוד הרביעי בבבל) יש לתלות ברבה ורב יוסף. וראה גם מ"ש ר"ח אלבק ב"מבוא לתלמודים", עמ' 166, בהערה 51. לדברים הללו, שהעלינו כאן, יש משקל חשוב בהכרעת מחלוקת שהתעוררה בין חוקרים אחרונים בשאלת מקורות השפעתו של רבא. ר"א גולדברג בתרביץ, ל"ג,( תשכ"ד), עמ' 340 בהע' 4 כתב:" טעות היא לדעתי לקבוע שרבא הולך אחרי ר' יוחנן ו'בית מדרשו'. המסורת של ארץ ישראל חזקה אצלו, אבל בעיקר בצורה שהגיעה מסורת זו לבבל דרך דב, רבא וכו' מעדיף את מסורת סורא על פני מסורת פומבדיתא וכו', לימודו של רבא הוא לימוד סורא, שהרי רבו וחותנו, רב חסדא, ישב על כסא רב ורב הונא בסורא, גם רבו האחר במחוזא, רב נחמן, רכש את לימודה של סורא. ואם אמנם מביא רבא את דעת ר' יוחנן לעתים קרובות, הרי הוא מביאו כמי שמייצג את שיטת ארץ- ישראל, אבל אין הוא נמנע גם מלחלוק על שיטתו כשהמסורת הארץ- ישראלית שנתקבלה בסורא היא אחרת". וכבר כאן נוכל להעיר, כי לפחות כפי שעולה מתוצאות חקירתנו בענין ה"שיטה", הרי שלא צדקו דברי גולדברג, שכן אין רבא( או רבה אם נקדימו כמקבל עיקרי ראשון מתורת א"י), מקבל את הסגנון הלימודי הזה כפי שראינו, מרב, אלא, כפי הנראה, ישירות מא"י, מן הנחותי שהעבירו ביתר שאת בתקופה זאת מתורת א"י לבבל. ודאה מ"ש ר"ז פרנקל ב"מבוא הירושלמי" בעמ' מ"ד, ב', בענין זה, שלדעתו הגיעו מאמרי חכמי א"י לבבל מן הזמן שעולא רב דימי ורבין באו לא"י, ורב דימי ורבין היו בזמן גאלוס, וירדו לבבל מפני השמן בתקופת אביי ורבא.( וראה מ"ש מ"ד יודילוביץ בספריו" ישיבת פומבדיתא", ת"א, תרצ"ה, עמ' 36-37;" מחוזא", ירושלים, תש"ז, עמ' 80-81. וראה עוד מ"ש צבי דור במאמרו" המקורות הא"י בבית מדרשו של רבא", סיני נ"ג, תשכ"ג, עמ' ל"ב, בהע' 4,3).

כנגד ר"א גולדברג יצא צבי דור, ובהערה קצרה שנדפסה בתרביץ, ל"ד,( תשכ"ה), עמ' 98, רמז למאמריו שנדפסו ב"סיני" ( נ"ב, עמ' קכ"ה- קמ"ד; נ"ג, עמ' ל"א- ל"ט) וכתב:" במאמרי אלה הוכחתי מתוך עשרות דוגמאות את זיקתו היתירה של רבה

- 254­