וברור שלגבי הנדון שם אין כל נפ"מ בין" תשבות" ל"שבתון", שכן השאלה העקרונית המטרידה את הראשונים על הסוגיה ביבמות היתה אם ישנו צו" עשה" כללי בשבת, והשאלה היתה יכולה להיות מנוסחת באותה מידה ע"י שימוש בעשה של" שבתון"( וכדעת הרמב"ן). גם תלמידיו המובהקים של הרמב"ן אינם ממשיכים את דרכו הפרשנית. כך, למשל, ר' אהרן הלוי (= הרא"ה) שדבריו בסוגית תלית המשמרת מובאים ע"י תלמידו, הריטב"א, בחידושיו לשבת קל"ח, א' דיה אלא.344

על דברי הרמב"ן שהובאו לעיל(= הסבור כי טעם איסור תליית המשמרת הוא משום אוהל, וזאת משום שבין חומרי מתניתא שנקיט אביי נימנו גוד ומשמרת וכילה, וכיון שהרישא והסיפא עוסקים באוהל לכן היה סבור הרמב"ן כי גם את המציעתא יש להסביר כאסורה משום אהל) מקשה הרא״ה שם: " הא בפר' כל הצלמים 345 מנקיט אביי 346 חומרי מתנייתא גבי על הפרצופות 347 אסורים, ואוקמי אביי 348 רישא וסופא במוצא, מציעתא בעוש', הכא נמי איפשר דריש' וסופא באהל, מציעתא משום עובדין דחול".

כלומר הרא"ה מפריד, לפחות בשאלה, בין ה"גזרות שמא"( שמשום אהל) ובין הקטגוריה של איסורי " עובדין דחול" שהינן, להנחתו, פעולות סקולאריות גרידא.

לצערנו לא הגיעה לידינו תשובת הרא"ה על שאלתו, החסרה בכתבי היד של חידושי הריטב"א, אבל בחידושי הרשב"א שם 349 מובאת אותה לשון, אם כי לא צויין שהדברים באו מרבו הרא"ה, ובסיומן גם התשובה המחזיקה בעמדה החולקת על הרמב"ן, ובזו הלשון:

" אלמא אביי לא קפיד למינקט כולה בחד טעמא ממש, אלא כיון דשון בחד צדדי התם דמנקט צורת שכולן אסורות, ולא משום טעם אחד, וה"נ(= והכי נמי) מינקט כלים שנטייתן אסורה ולא מטעם אחד, כך נראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל".

ישנו עשה(= תשבות) בצד הל"ת( על' עשה' זה של' תשבות' ראה לעיל הע' 282 והע' 287), ושניהם נדחו כאן מפני העשה של בנין המקדש? על כך הוא מביא את תשובת רבינו יונה כי" תשבות" אינו מתייחס אלא לאבות המלאכה ולא למחמר [ בשו"ת חתם סופר חלק חו"מ בהשמטות, בסימן קצ"ה, ד"ה" והוא", נדחק לומר שגם רבינו יונה מסכים עם דברי הרמב"ן, אלא- שלדעתו- הרמב"ן" מיירי ממלאכת של טורח ואותן אין בהם אלא עשה, ואמנם אותן שהיו במקדש ואינן של טורח וחייבים עליהם סקילה- אותן ישנם גם כן בכלל עשה דשבות, ומהנך ממעט רבינו יונה מחמר, אבל אם יש בו טורח ומניעת מנוחה פשיטא כדברי הרמב"ן". אבל כבר הראינו כי אצל הרמב"ן ניטשטשו הגבולות שבין שבות למלאכה, והוא סבור שלכולם טעם אחד: המנוחה בשבת, לכן קשה יהיה לקבל חילוק זה שמציע החת"ס. על כל פנים, ניכר מן הדברים כי לחת"ס ישנה מגמה להעמיד את דברי הרמב"ן כהלכה פסוקה, מוסכמת על הכל. וראה עוד על כך להלן עמ' 199 ליד הע'

[ 424

344 מהד' ר"מ גולדשטיין, ירושלים, תש"ן עמ׳ תתצ"ח- תתצ"ט.

345 ע"ז, מ"ב, ב'.

346 כנראה שיבוש, וצ"ל" רב ששת". ראה הע' המהדיר שם מס' 16. 347 צ"ל:" כל הפרצופות מותרין"( הע' המהדיר שם). 348 שם, מ"ג, א'.

349 ד"ה אלא, מהד' ר"י ברונר, ירושלים, תשמ"ו, עמ' תקי"ד.

- 180-