-- 62-­

בבואנו אל המקום הזה מצאנו ערביים רבים ומהם בעדואינים רוכבים על סוסים וחרבם על ירכם וקני רובה על גבם. ובכל זאת לא נפל לבנו ואימתם לא בעתתנו, כי גם אנחנו היינו חמושים בקני רובה קטנים. אולם זאת נורע לנו אחרי כן כי בראותם אנשים מלובשים בגדי איירופא לא יעיזו לנגוע בהם, ובכן לא קרה לנו כל רע. ונם לא מהרנו לעזוב את המקום הזה, כי אם ישבנו בצל הבית מאחריו לסעור. לבנו בלחם ויין אשר. לקחנו. אתנו מירושלים. כשעה תמימה ישבנו לנוח והערבי מנהלנו החל להאיץ בנו לעשות דרכנו הלאה למען נוכל לבוא בעוד מועד לחברן. רק האיש אשר נסה כבר במסעות כאלה יובל לתאר בנפשו מה נעים הוא בארץ שוממה לעזוב מקום צל ומים קרים וללכת או לרכוב תחת שמש בוערה באש על סלעי. מנור, לעלות בכל רגע הרים תלולים. ולררת בקעות בין ים אבנים מנופצות ובכן עזבנו את המקום הוה בלי חמדה ונרכב הלאה. במרחק שתי שעות מברק ראינו מרחוק הר גבוה ותלול, והמסלה אשר הלכנו בה תתחלק לשתים, ושתיהן תסובבנה את ההר. אורחתנו הקטנה הלכה בררך המלך. ורק אני לבדי יררתי מעל החמור ללכת ברגלי במסלה הקטנה אשר לפי רעתי הותה דרך קצרה מהמסלה. הגרולה. כל האורחה לא אבו לעזבני ללכת| ברו מפחד הערביים. שחקתי לפחרם ואקת קנה רובה קטן בצלחתי ואלך לדרבי. בדרך פגשתי ערביים רוכבים אשר דרשו לשלומי ָבבור.. וכה חלכתי בשעה המימה עד אשר באתי בין הרים וגבעות. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, והמסלה אשר הלכתי בה כבר עובתיו כי ראיתי. שלא תוליכני. למתוו. חפצי

להתאחר את אנשי לויתי אשר על בן נאלצתי לוחול על ידי ורגלי בין הסלעים הנוראים עד אשר פגשתי שמה ערבי אחד אשר חגיד לי כי בעוד מעם תעמודנה רגלי על דרך המלך וכן חיה. אחרי עמל חצי שעה בין ערמות

האבנים יצאתי לברחב על אם הדרך אצל מעין מים החצוב עמוק בלב הסלע וההר אשר ראיתי לפני טרם עזבי את רע' נשאר בעת מאחרי. יותר מחצי שעה ישבתי שמה עד אשר באה אורחתנו. וכלם הביטו עלי בתמהון, בי לפי דבריהם סכנתי את נפשי בלבתי בדר ובלי דרך בין ההרים.. אפס תחת עז רוחי אשר לא עזבני מעולם במעט סבנתי את נפשי באמת, לא באשמת הערביים אשר אינם רעים בשום אופן מהנוצרים. באיירופא. ואשר בכל. אופן שיהיה הייתי חמוש בקנה רובה אשר לא ישא גם פני ערבי ברגע מסְכ] אבל נסיתי. ללחום את טבע הארץ: את חום השמש הבוערה כתנור. וללחום את הטבע חסר אנים היתי. בי על כן בישבי לרכוב על החמור בלוית. בני לויתי חשתי כאב נורא בראשי וכל יצורי גוי רפו כמו אחוני השבץ. ואולי הועילו. עוד להותי המים אשר שתיתי אחרי עמל לכתי בין ההרים, ונאלצתי לררת מן החמור ללבת ברגלי, אך לא יכלתי להני רגלי ולמוש ממקומי

בי עזבני בחי. ובין כה רד היום ואנחנו היינו עיד רחוקים מחברון בי על כן לקחני הי לילענבלום. בזרועי ויתמכני בכל עו וכה הלכו לאט עד אשר