== 66
וכמו יר נעלמה אחזה בערפי לבלתי תת לי ללבת לררבי,, בעצלתים ובכובד ראש הבאתי את חפצי אל הענלה ובעל כרחי עליתי עלית,. לא יכלתי. לענות לכל העומדים סביבותי אשר באו לברבני בברכת הפרירה, בי לא יכלתי לנתק רגע פעם אחת את כל חבלי האחבה אשר נקשרתי במו אל הארץ היקרה. הזאת אשר הנני נכון לתת את נפשי בערה, ער כי. מעולם לא כבר היה לי לעזוב את אשתי.ובנ בלבתי. לארצות רחוקות לימים ושנים הפרירה הזאת, וכה ישבתי בחצי שעה משמים. על הענלה. ער אשר נאספו כל הנוסעים, ונפשי לא ירעה כל הגיון ורעיון אחר זולת הרעיון המעציב כי בעור רגעים מספר לא תררוכנה רגלי עוד על אדמת ישראל. כי עלי לשוב. לאיירופא עור הפעם לשמוע נבתת כלבים, מצהלות מוסים ויללת חיתו. מרף. הולבי על שתים החיושבים בארמנות| נשגבים, ואוכלים את ישראל בכל פה לעיני השמש כחיתו יער ולא יאשמו, ועור יחרפוני כי= אצילי. ורושלים| הנני מותהווסאו(1 ץ8תו[הא ונס!י. ומדי הגיתי זאת השתפכו מעי בקרבי ופתאום
התנשא העגלון מעל מקומו ויח לדבר אל פוסיו בשפת הפוסים ע"פ חקי
הרקדוק והדגיון; ובשוט אשר בירו הורם מה לעשות. ואמנם לא המרו את פיו. וקלים כנשרי שמים החלו לרוץ אורח.על מסלת האבן ורעיונותי נתקו ברגע לרגלי תנועות העגלה החזקות עד כי לא היה חרב בידי כי עתה הרגתי. את העגלון וסוסיו גם יחד בי גם את החלומות. הגעימים והמעצינים אשר השתעשעתי במו רגעים מספר, גם אלה גזל. ממני הענלון האבזר.. ועל אפי וחמתי גרשני מעולם הרמיונות. אל עולם המעשה, כי נאלצתי להחזיק בבל רגע בידות-העגלה לבל אפול ממנה| לרגלי. מרוצתה. המהירה. מעל לסלעים וכפים בחשכת אֶפלה. ושמחתי מאד כאשר הודיע לנו העגלון כי עלינו לעזוב את הענלה ללכת רגלי יע הר גבוה ותלול. עומד ממולנו, והסוסים לא יעצרו כה להעלותנו ההרה, ובכן יררו. כל הנופעים מן הענלות וילכו| רגלי. ובחפצנו לקצר את הדרך, בחרנו לנו. דרך אחרת. המובלת ישר אל ראש ההר, בעוד אשר מסלת האבן הולבת. בעקלתון. ואחרי. עמל רב עלינו על ראש ההר ונשב לנוח ולחכות. לעגלתנו,. ונה שבענו נדודים הלוך ברגל ונסוע בעגלה עד בואנו אל התחנה באב אל וואד. ויהי בעמדנו לנוח והנשים החלו לצעוק כי אבדו מלתחות בגדיהן ותפציהן בדרך. וחיש קל מהר אחר העגלונים וירכוב. על סומו לבקש את האבדה, והערבי הזקן אשר הגיש לנו ספל קאפפע בעברנו פה בפעם הראשונה,. נגש אלינו גם כעת וספל קאפפע בירו. ואז ספרתי באזני הי בלום את הנבלה אשר עשה לי אז. ובלום לא נתן לי לכלות את דברי, וימהר ויהדפהו בחזקה ער בי נפל שרור על הארץ ברגע. ויחל לצעוק צעקה גדולה באמרו כי ה' בלום אבה ירות עליו בקני רובה. בי על בן החל להכותו נכות נמרצות ער
נפל שרור לרגליו באמת, וכל צעקותיו לא הועילו. לו, להצילו